מאת: יוסי רוסינק

באתר זה העליתי מסמכים שהתגלו שנים לאחר פטירתו של עזרא רוסינק, אבי.

ב-2019 גילה משה פרבר, אחייני ונכדו של עזרא, מזוודה מלאה במסמכים בביתו. במזוודה היו עותקים של מזכרים אשר עזרא כתב לפי בקשות של אנשים וגופים שונים אודות פעילותו שלו ושל אחרים בעיקר בשנים 1963-1971. באותן שנים המשפחה חזרה מגלות פנימית בעיר טגאנרוג בדרום רוסיה לריגה שבלטביה. מדובר בעותקים שהיו תחת נייר קופי ובמספר מקרים הטקסט לא היה ברור דיו. אני תרגמתי את המזכרים האלה לעברית ותודתי העמוקה נתונה לבנותיי היקרות, דנה וסיני, שעמלו וטרחו להביא את הטקסט לעברית תקנית. ותודתי למשה פרבר - ראשית על מציאת האוצר הזה (לפחות בעיניי) ועבור הקמת האתר הזה.

מומלץ לקרוא את המסמכים האלה בסדר הבא:

1. ראיון שנתן עזרא למרכז לחקר יהודי בריה"מ בשנת 1971 או 1972

2. תיאור תמציתי של הפעילות בשנים ההן שהוכן לפי בקשת ארגון נשות הדסה

3. תיאור האירועים בשנים 1970-1971 חלק 1 – תיאור שעזרא הכין לפי בקשתה של אָלָה (היום אָלָה לוי ואז כלתו) כנספח לספרה "Like a song, Like a dream". במקור הכוונה של אָלָה הייתה לקבל מאבי רקע על הפעילות בריגה, אבל בסוף היא החליטה לכלול את המסמך הזה בספר במלואו וכלשונו.

4. תיאור האירועים בשנים 1970-1971 חלק 2 – מסמך שהוכן עבור "הנתיב" אודות משא ומתן שניהל עזרא עם הקג"ב ומתי מעט היו בסוד העניינים.

5. לסיום, משהו שכתב עזרא לעצמו כנראה לאחר ביקורו לראשונה ליד קברו של זאב ז'בוטינסקי. מי שיקרא את כל המסמכים האלה יבין בנקלה כי ז'בוטינסקי היה הדמות הנערצת על עזרא ומורה הדרך שלו.

לאלה שלא חוו את התקופה הזאת על בשרם ועל נפשם – להלן אזכור קצר של מושגים, אירועים ושמות שיעזור, כך אני מקווה, להבנת הנושאים הנזכרים.

1. קריאת מזכרים אלה והבנתם מחייבת רקע כללי על הפעילות הציונית בבריה"מ. פעילות זאת למעשה לא נפסקה מעולם. בשנים הראשונות שלאחר מהפכת אוקטובר 1917 ותפיסת השלטון על-ידי הבולשביקים, עדיין התקיימו חוגים ואף ארגונים של הציונים הסוציאליסטיים ויהודים רבים עלו לארץ. בסוף שנות העשרים ותחילת שלושים של המאה העשרים השלטונות החלו לרדוף את הפעילות הזאת ולכן כל הפעילות המאורגנת נפסקה וכל הציונים נאלצו לשתוק שתיקה מוחלטת מפחד הטרור הקומוניסטי. אלה היו גם השנים שבהן החלה ההתבוללות הגדולה, אבל אצל יהודים לא מעטים הגחלת לא כבתה ונצתה מחדש עם הכרזת מדינת ישראל, אלא שאז באה התקופה של הרדיפות האנטישמיות הבוטות ביותר, עד למותו של סטאלין (1953). הרדיפות השאירו פחד עמוק מאוד אצל רוב היהודים. יש לציין שגם בשנים הקשות ביותר היו כיסים של הפעילות היהודית והציונית ולא מעט אנשים שילמו על כך בשנות כלא ומחנות ריכוז. עם "ההפשרה" של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים החלה מעט התאוששות אבל איש לא חלם על פעילות גלויה. יצוין שאפילו ניסיונות להחיות את תרבות היידיש (הלא ציונית) דוכאו על-ידי השלטונות. בתחילת שנות השישים החלו להתקבץ קבוצות קטנות מאוד של יהודים בעלי תודעה לאומית וציונית והחלה הפעילות של סאמיזדט ותעמולה ציונית (ברמה אישית בלבד, כמובן, בשיחות אחד לאחד, בין החברים או לפחות עם אנשים שניתן היה לסמוך עליהם). התנועה הזאת של בודדים הלכה וצמחה ואחרי מלחמת ששת הימים קיבלה עידוד אדיר – יהודים רבים, בעיקר צעירים דווקא, הבינו שהם לא חייבים להיות כפופי גו וכפופי ראש ושיש להם במה להתגאות בהיותם יהודים. עם זאת, שערי היציאה היו סגורים לגמרי עד לספטמבר 1968 שאז, משום-מה, נפתחו לתקופה של חצי שנה. העובדה שהיו יהודים שהצליחו לצאת מבריה"מ ולעלות לארץ גרמה למוטיבציה לאנשים נוספים לבקש היתרי יציאה. זאת הייתה כבר תקופה לא של פעילים בודדים אלא של מאות פעילים שגרמו לאלפי יהודים להכריז על רצונם לעלייה ובנוסף תקופה של פעילות גדלה וגוברת (ומאורגנת במחתרת) של הפקה והפצה של חומרי הסאמיזדט היהודי שקריאתו משכה עוד ועוד יהודים.

2. מאידך, למרות הפעילות הענפה וגידול רב בשורות הפעילים, זאת הייתה תקופה של כמעט אפס סיכוי ליציאה לארץ כי בריה"מ סגרה את שעריה כמעט לגמרי. חוסר האפשרות לממש את הרצון לעלות לארץ גרם לתסכול רב ולייאוש אצל רבים. בחודש מאי 1970 התארגנה קבוצה של יהודים, בעיקר מלנינגרד ומריגה ועוד ערים, שהחליטה על הפעולה החצי התאבדותית – חטיפת מטוס קל שמשרת קו תעופה ליד הגבול של פינלנד והטסתו לשבדיה. תוך כדי התארגנות הקבוצה נחשפה על-ידי הקג"ב, אבל חברי הקבוצה החליטו להמשיך בתוכנית למרות שהיו מודעים למעקב אחריהם. הניסיון נכשל, כמובן, וחברי הקבוצה נתפסו. בעקבות כך ערך קג"ב סדרה של מעצרים וחיפושים בערים השונות. מאחר וחברי הקבוצה לא הזהירו את שאר העוסקים בפעילות הסאמיזדט על המעשה המתוכנן, הצליח הקג"ב לתפוס חומרים רבים ולהרחיב את חוג הנאשמים בפעילות "אנטי סובייטית" לאנשים נוספים. בהמשך התקיימו מספר משפטים – הראשון בלנינגרד לקבוצת החוטפים (הידוע כמשפט לנינגרד הראשון), השני אף הוא בלנינגרד לקבוצת פעילים שנעצרו בגין פעילות ציונית (משפט לנינגרד השני) וכן בריגה (משפט ריגה). משפטים דומים נערכו גם בערים נוספות, אם כי לא לקבוצות גדולות כאלה. יש לציין שמצד אחד הפעולה הזאת עשתה נזק אדיר לתנועה הציונית, עקב הצורך להשבית לגמרי את פעילות הסאמיזדט, אבל מאידך היא נתנה דחיפה גדולה לתנועה הציונית בעקבות הכעס הרב שהתעורר אצל היהודים בבריה"מ ומחוצה לה ובדעת הקהל העולמית על העונשים החמורים ועל עצם השיפוט בגין הפעילות שלא היה בה דבר כנגד המדינה. מאותו שלב התרכזה הפעילות בפנייה למוסדות סובייטיים ובינלאומיים במכתבים (פטיציות) גלויים בדרישה לאפשר את היציאה החופשית של היהודים והדרישה כבר לא הצטמצמה לרמה האישית (איחוד משפחות הפורמלי המאושר על-ידי השלטונות), אלא עברה לשלב של דרישה לאומית – מימוש זכות לעלייה לישראל.

3. סאמיזדט (samizdat) –הן ראשי התיבות ברוסית של המילים "הוצאה לאור עצמית". מאחר ובבריה"מ כל הפקת חומר כתוב חייבה אישור של הצנזורה, ומאחר וחומר רב לא עבר את המסננת הזאת, החלו בשנות השישים של המאה העשרים להופיע כתבים לא מעטים שאנשים שונים, בעיקר דיסידנטים, מתנגדי המשטר, אבל גם סופרים באופן אישי, הדפיסו באמצעים הפשוטים ביותר ו-"שלחו על פני המים". פעמים רבות אנשים נוספים התנדבו לשכפל עוד ועוד. לשכפל אז אפשר היה למעשה רק על-ידי הדפסה חוזרת במכונת כתיבה במספר עותקים מוגבל (ניסו להשתמש גם בשיטות אחרות, כגון צילום, אבל אלה לא היו יעילות). היהודים בבריה"מ אימצו את השיטה הזאת להפקה ולהפצה של החומרים היהודיים והציוניים. חומר כזה נחשב אוטומטית על-ידי השלטונות לחומר "אנטי-סובייטי" וכל המחזיק או מפיץ חומר כזה הסתכן לא מעט, ולכן שמירת הפעילות בסוד הייתה קריטית לקיומה.

4. שמות רבים מוזכרים בכתבים של עזרא, אנסה להתייחס לפחות לחלקם. יש התייחסות לקבוצת הפעילים הראשונה כנראה בריגה שלה זכויות רבות: גרבר, סלובין, שניידר, שפרלינג. הייתה דמות חשובה של יוסף קוזקובסקי, צייר ויהודי חם, שביתו היה בית פתוח שבו נפגשו לא רק האמנים היהודיים אלא גם הרבה נוער (לזוג קוזקובסקי לא היו ילדים והם נהנו מאוד מהנוכחות של הצעירים והעבירו תחושה שאנחנו מאוד רצויים אצלם). הייתה קבוצה של חברים אישיים של עזרא שכמעט כולם בה היו אנשי בית"ר (שהצטיינו בדבקותם ברעיון הציוני לעומת יוצאי השומר הצעיר שלא היו פעילים יותר לאחר המלחמה). אלה הם שרה בבילסקי, יאשה (יעקב) גורביץ', הזוג רחל ובומה גץ, בובי צייטלין שהיה אולי איש סודו הקרוב ביותר של עזרא; הזוגות הרצנברג, טאובין, ליבורקין, מורין ועוד אנשים. אלה היו אנשים בקבוצת הגיל של עזרא אבל הייתה גם הקבוצה הנוספת של צעירים יותר, שחלקם היו רק בכמה שנים בוגרים ממני, כמו אלי ולק, אהרון שפילברג, מישה שפשלוביץ', בוריס מפציר ועוד. היו גם אנשים בגיל הביניים (אם כי מעטים, כי שכבת גיל זאת של ילידי שנות השלושים לא שרדה את המלחמה); כאלה היו הזוג פייטלסון, מנחם גורדין ומנחם זילברמן (שהיה פעיל אבל חשש מהפעילות המאורגנת ולא היה חלק מהמארג הכללי של הפעילות). כמובן שהיו גם חברים אישיים אבל הם לא מוזכרים לרוב בהקשר לפעילות הציונית . מוזכרים גם אנשים שהיה אתם שיתוף פעולה ענייני בלי קשרים אישיים, כמו זסלבסקי, גֵסיה קמאיסקי, פורטנוי ועוד אנשים רבים.

5. להבנת הרקע יש להביא עובדה נוספת. אני, יוסי רוסינק, בנו של עזרא, התחתנתי עם אָלָה באוקטובר 1970 כאשר היה לה כבר למעשה אישור יציאה. ההחלטה המשותפת הייתה שהיא מממשת את האישור ועולה לארץ בתקווה שזה יאיץ גם את היציאה שלי (איחוד משפחות, הלא כן?). אבל העובדה שקבלת אישור יציאה היה כפוף לאישור של קג"ב היווה את מנוף הלחץ והסחיטה של המוסד הזה כלפי אבי עזרא ולכך יש התייחסות במזכרים. יצוין גם שהיא נשלחה מטעם "הנתיב" לארה"ב לגייס את דעת הקהל היהודית בארה"ב, ויש התייחסות לכך באחד המזכרים.

6. רומבולי (Rumbuli) הוא היער בו חיסלו הנאצים והסייענים שלהם את רוב אוכלוסיית הגטו של ריגה ועוד רכבות רבות של יהודים שנשלחו להשמדה מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. בתחילת שנות השישים התארגנה קבוצת יהודית שהחליטו שיש לסמן את המקום של הקברים ולהקים אנדרטה לזכר הנרצחים. השלטונות אשרו את התכניות בלי להיות מעורבים בעבודה עצמה שאותה עשו המתנדבים היהודיים (בעיקר צעירים, היה מדובר בעבודה פיזית קשה). במשך השנים סומנו הקברים ההמוניים ובסוף אף הוקמה מעין אנדרטה שאף היא עוררה לא מעט ויכוחים. השלטונות אישרו רק כיתוב כי כאן נרצחו "אזרחים סובייטיים" למרות שזה היה מקום לרצח היהודים של ריגה ושל מדינות אחרות (פרט למספר שבויים רוסיים שחפרו את הקברים ולאחר מכן נקברו בהם), והוויתור היחידי של השלטונות היה אישור לכיתוב ביידיש (גם זה היה משהו במונחים של אז). המקום שימש גם לקיום עצרת זיכרון שנתית שהתקיימה תמיד ביום ראשון (יום החופש) הקרוב ליום האקציה הראשונה (תחילת דצמבר). בין השנים 1963-1969 העצרת התקיימה כיוזמה פרטית של היהודים וללא התערבות או נוכחות של השלטונות, תמיד באותה מתכונת של הקראת שירים של משוררים מקומיים ביידיש ותפילות. כך היה עד אשר בשנת 1970 השלטונות החליטו לקחת זאת תחת הפיקוד שלהם ועל כך יש קטע מעניין בסיפורו של עזרא. בנוסף יש לציין כי זה למעשה היה המקום המרכזי למפגש של הנוער היהודי, המקום היחידי שאפשר היה להתאסף במספרים גדולים לפגוש אנשים חדשים.

אני נולדתי במשפחה של אבא יוצא פולין ואימא יוצאת קובנו (קאונאס) בליטא. האווירה בבית הייתה יהודית, לא הייתי אומר דתית. חגגנו חגים יהודיים, הכריחו את הילדים ללכת לבית הכנסת לחגים, למדתי לבר מצווה, אבל לא הרגשנו שום כפייה לדת. אבל מילדות זכור לי אירוע הצהרה – לא הצהרת בלפור אלא ההצהרה (אם אינני טועה בשנת 1922) של ליגת האומות על הענקת המנדט על פלשתינה לבריטניה. זה היה זיכרון מהראשונים שלי: הכינו לי דגל כחול לבן והשתתפתי בעצרת של שמונת אלפים יהודי ליבאו שהלכו לכיוון הקונסוליה הבריטית.

בית הספר הראשון שלי היה בית ספר גרמני אבל אחרי שלוש השנים הראשונות העבירו אותי לבית ספר יהודי בהסכמת ההורים, כי בבית הספר הגרמני היתה אנטישמיות, למרות שרוב התלמידים היו יהודים. בבית הספר היסודי היהודי הייתי מכיתה ד' עד כיתה ו' ושם היו גם לימודי עברית מספר שעות בשבוע. מגיל 6 הלכתי גם לחדר מספר שנים עד שנמאס לי. בבית הספר התיכון בשנים הראשונות היו לימודי תנ"ך ולימודי עברית ברמה חלשה מאוד ובזאת הסתיימו לימודי העברית.

שאלה: באיזו שפה דיברו בבית?

במשפחה דברו בגרמנית. עם בוא היטלר לשלטון השתדלו לעבור ליידיש, אבל ליבאו זאת עיר שבה התרבות הגרמנית שלטה, היו מעט אנשים שדיברו רוסית וכמעט אף אחד לא דיבר לטבית.

בגיל 8-9 הייתי בצופים היהודיים. בשנת 1924 השבט היהודי של הצופים התפרק, חלק עברו לשומר הצעיר וחלק לבית"ר. אני זוכר שהשומר הצעיר ובית"ר היו בשני חדרים סמוכים והבנים והבנות הלכו גם לפה וגם לשם.

בגיל 15-16 נסעתי ללמוד בצרפת והייתי מנותק מהחיים היהודיים. כשחזרתי הביתה זו היתה כבר שנת 1932, המאורעות בגרמניה נשאו אופי מאיים. התעדכנתי בהתפתחויות בחיים היהודיים, על הקונגרס הציוני שהתקיים בשנת 1931, וכעבור חצי שנה הצטרפתי לארגון בית"ר. הסיבה העיקרית להצטרפותי לבית"ר הייתה הקונגרס הציוני האחרון שבו נדחתה הצעת ז'בוטינסקי להכריז כי מטרת התנועה הציונית היא הקמת המדינה היהודית. האירועים בגרמניה (ואנו היינו קרובים אליה) הכריחו אותנו להבין שעם ללא מדינה יהיה חייב בסופו של דבר להתבולל או להיעלם בצורה אלימה.

בשנים 1934-35 עשיתי שירות צבאי בצבא הלטבי ואז חזרתי לעבודה ולפעילות בבית"ר. בשנת 1938 התחתנתי והגשתי בקשה לקבל סרטיפיקט. הסרטיפיקט לא הגיע בזמן ואז התחילה המלחמה עם פלישת גרמניה לפולין. בלטביה אספו דרכונים שהונפקו קודם והיו אצלנו בהיכון. בשנת 1940 נכנס הצבא הסובייטי ופעילות בית"ר כמובן נעצרה. בהתייעצות חברים הוחלט שצריך להמתין לזמנים טובים יותר, אלא שההמתנה נמשכה זמן רב. בשנת 1941 משפחה שלנו גורשה לסיביר.

שאלה: לאן בסיביר?

מחוז קראסנויארסק ונשארנו שם עד שנת 1947. בסביבות השנים 1942-43 החלו לזמן אנשים ולחקור בקשר לפעילות בבית"ר, אבל אני הכחשתי ולמזלי עזבו אותי בשקט. בשנת 1942 קיבלתי את הסרטיפיקט שלא הספקתי לקבל בשנת 1939 ואשר למעשה הגיע לריגה בשנת 1940 בתקופה הסובייטית כאשר היציאה כבר היתה בלתי אפשרית. הלכתי עם המסמך הזה לקומנדנט ולמזלי הקומנדנט התגלה כאיש טוב ואמר לי שאם אגיש בקשה – ייאלץ לשלוח אותי לכלא, אז עדיף להסתיר אותו.

שאלה: קומנדנט מטעם מי?

מטעם משרד הפנים.

כמובן שהבנתי שהסיטואציה לא מתאימה. ביקשתי להתגייס אבל לא גייסו אותי. כאשר הסתיימה המלחמה בשנת 1945 עזבנו את הכפר ועברנו לעיר קרסנויארסק (למעשה מדובר בכפר שהפך לפרבר של העיר, אבל פורמלית היה רשות נפרדת ולכן מותר היה לגולים להתגורר בו – הערת המתרגם). בשנת 1947 שחררו אותנו מהגלות וחזרנו לריגה. האווירה בריגה בין היהודים שהיו ציונים הייתה קשה. חזרתי זמן קצר (חצי שנה או שנה) אחרי גל מעצרים ואנשים פחדו לדבר, אלא אם כן זה היה עם אנשים שמאוד סמכו עליהם. כמובן שניסינו לעקוב אחרי האירועים בארץ בשנים 1947-48-49 אבל הידיעות היו מצומצמות, והגיעו רק ממקורות אמריקאים ובעלי בריתם ומעט מהתקשורת הסובייטית. כמובן שבמאי 1948 כל האווירה המדוכאת מסביב לא הצליחה לדכא את פרץ השמחה.

בשנת 1950 נאלצנו לעזוב את ריגה. הפעם החלטתי לא להמתין להגליה נוספת אלא יצאנו לבדנו. נסענו לאנגלס (עיר מהצד השני של הנהר וולגה מול סראטוב) אבל גם שם נהיה "חם" והחלו לכלוא אנשים שברחו מריגה כמונו. נזכרתי שיש לי דוד בעיר רוסטוב אבל שם לא היה ניתן להירשם למגורים בגלל ההגבלות שהיו רשומות בדרכון (תעודת זהות) שלי ולכן מצאתי עיר קטנה - טגאנרוג (עיר רוסית של כמאתיים אלף תושבים). שם התיישבתי, מצאתי עבודה וכמעט 13 שנה ביליתי שם בגלות מרצון. עד אחרי מות סטאלין אפילו פחדתי לנסוע לריגה לבקר חברים כי ידעתי שבריגה היה צו חיפוש אחרינו אבל כנראה שלא היה צו חיפוש ארצי ולכן בטגאנרוג הייתי בשקט יחסי.

שאלה: מדוע חיפשו אותך? בהקשר למה? מה עשית?

מדוע חיפשו? אני אסביר זאת בצורה הבאה: (בשנת 1941) גירשו אותי משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שבאתי ממשפחה עמידה והיו מגרשים אותי אפילו אם הייתי אוהד של הקומוניסטים. הסיבה השנייה היא שהייתי רשום במשטרת לטביה כמזכיר תנועת בית"ר בליבאו. את יו"ר התנועה שלחו למחנה ריכוז. איכשהו קרה שבעת ההתארגנות לגירוש תחילה הייתי עם אבי בקרון המיועד למחנה ריכוז ומשום מה העבירו אתי לקרון של משפחתי (כנראה הודות לקשרי מסחר עם קצין ק.ג.ב. שזיהה את עזרא בקרון ההוא- המתרגם). ידוע לי שכעבור שנה שאלו במחנה את אבי ואת יו"ר התנועה, ברקוביץ', על מקום המצאי, אבל באותה תקופה אנחנו לא ידענו היכן האבות שלנו והאבות שלנו לא ידעו היכן המשפחות שלהם ובהעדר תשובות כנראה שכחו מהעניין. מאוחר יותר, כאשר חזרתי לריגה, כנראה מישהו הלשין עלינו כי הרגשתי שמתחילים להתעניין בנו. חצרן הבית, שכנים היו באים לספר ששאלו אותם אודותינו. הרגשתי שאנו מושכים תשומת לב (של השלטונות). כל מי שהוגלה, בלי קשר לסיבה, ושוחרר מהגלות בשנים 1946-47, הוחזר לסיביר כמעט ללא יוצא מהכלל. אגב, זה חל גם על הלטבים, לא רק על היהודים. הרדיפה אחר "הבורגנים" הפסיקה לעניין את השלטונות רק אחרי מות סטאלין, כאשר שוחררו סופית כולם.

בעת שהותנו בטגאנרוג הידיעות אודות ישראל היו מעטות מאוד. הייתה התכתבות עם הקרובים בארץ, שלמעשה לא נפסקה לעולם, וגם היה רדיו (קול ישראל) שאפשר היה לשמוע שם. אבל היינו שם בבידוד מבחינת החיים היהודיים. הלך הרוח של החיים הציבוריים של היהדות לא היו נגישים לנו. בלית ברירה למדתי על הלכי הרוח של יהדות רוסיה. ראיתי את עומק ההתבוללות, הן הכפויה והן מתוך רצון, וזה עשה עלי רושם כביר ביותר. ההכרה הזאת גם הביאה אתי מאוחר יותר, בשנת 1969 (בפועל לפני-כן), לעסוק בצורה פעילה בסאמיזדט אבל אני אגיע לזה מאוחר יותר.

אמא שלי גרה איתנו ועוד בטגאנרוג, בשנת 1955, היא קיבלה הזמנה לעלות לארץ. רק אז נודע לי שהגיעו לארץ בסך הכול עשרה או תריסר אנשים מרוסיה באותה עת. היה ברור, וגם אחותי כתבה לנו, שאין לצפות ליציאת כל המשפחה ולכן ההזמנה נשלחה לאמי בלבד. היא הגישה בקשה ואז החל המאבק. כל שנה היא הגישה את הבקשה מחדש וסורבה עד אשר נסענו לחופשה לריגה בשנת 1960 ואז נודע לנו כי שם מספר אנשים בודדים ומבוגרים קיבלו היתרי יציאה. עשינו הכל כדי לרשום את אימא שלי בריגה אצל חברים. היא הגישה את המסמכים מיד וקיבלה היתר ועלתה לארץ במרץ 1961.

עד אז לא הייתה לנו שום אפשרות לעבור לריגה עם הילדים. למעשה בעשר השנים הראשונות שכרנו דירה באופן פרטי ורק בשנת 1961 קיבלנו דירה ממשלתית ומאז היה אפשרי לחפש החלפת דירה. התהליך הזה נמשך שנתיים והתחושה שלי הייתה כי האדמה בוערת מתחת לרגליי. לא שפחדנו, אלא שהילדים כבר גדלו והסביבה כולה היתה לא יהודית. כמובן שבבית החג היה חג, הדלקנו נרות, ארוחת חג, לפעמים נסענו לרוסטוב לבית הכנסת (הערה – אני זוכר רק נסיעה אחת כזאת שלי אישית. כשזה לא הסתדר לאבא להביא מצות לחג הפסח בשנת 1963 אני נסעתי לבד, אבל לא הייתי בבית הכנסת ברוסטוב אף פעם – יוסי רוסינק) ודיברנו בבית בשלילה על מקרים של התבוללות. אבל יחד עם זאת ידענו שבהרבה מקרים צעיר בגיל 17-18 יכול למצוא לעצמו בן או בת זוג רוסי, כפי שזה קרה בחיים לא פעם. אנחנו ידענו כי בריגה יש תנאים לעצירת האפשרות להתבוללות וכן עשינו הכל כדי לחזור לריגה, אף שזה היה כרוך בפגיעה חומרית רצינית. באפשרות הראשונה החלפנו דירה ועברנו לריגה. את הבת העברנו לריגה כבר בשנת 1961 מאוניברסיטת רוסטוב לבית הספר לרפואה בריגה. כל זה היה במטרה אחת – להוציא אותה מהסביבה הרוסית.

שאלה: כיצד קראתם לילדים שלכם?

ראה, במשפחתי ההורים נתנו לנו את השמות עזרא, הדסה ומרים. לבת, שנולדה כאשר ההורים שלי היו עוד בחיים, קראנו אילנה שזה שם יהודי, אפשר לומר ישראלי. לבן קראנו יוסף על שם אבי שנפטר (שנתיים לפי כן).

בשנת 1963 עברנו לריגה והשארנו מאחור את הגלות בתוך הגלות, למרות שהיא הייתה נוחה יותר מבחינה חומרית.

שאלה: בטגאנרוג לא סבלתם מאנטישמיות? רק חששתם מהתבוללות?

מהילדות למדתי שאנטישמיות זאת עובדה נתונה שאין שום טעם להילחם נגדה. לכן כשהבן שלי בגיל שש או שבע בא אלי בפעם הראשונה עם הבכי "הוא קרא לי ז'יד ברחוב" אמרתי לו "תרביץ לו", הוא ענה לי "הוא ירביץ לי". פעם ראשונה ירביץ ובסוף יפסיק. וזאת משום שלא הייתה לי שום עצה אחרת לתת. אנטישמיות רוסית היא תת-הכרתית שינקו עם חלב אמם ולכן אני חושב שלאחר מאות שנות אנטישמיות לא ניתן לעקור אתה.

שאלה: היו לכם קשיים עקב הלאום שלכם, ביחסים עם הסביבה? וכיצד הגבתם על כך?

כבר אמרתי שאני מקבל את האנטישמיות, אם בלטביה העצמאית לפני השלטון הסובייטי או בברית המועצות מצד האוכלוסייה הרוסית כנתון שאין טעם להילחם נגדו או בכלל לשים לב אליו. לכן לא התרגשתי במיוחד מהביטויים שנאמרו לעתים בצורה עוינת ולעיתים בצורה מבדחת. אני תמיד נתתי קונטרה אבל להפתיע זה ממש לא הפתיע אותי. כפי שאמרתי כבר, ניסיתי שגם הילדים יתייחסו לזה באותה דרך, שאין לנו מה לחפש זכויות שוות ושעלינו ללכת בדרך שלנו, כלומר לשאוף לעלות לארץ. במה שנוגע לשאלה ששאלת קודם על השמדת היהודים – הרי אחותי נספתה שם ולאשתי אבדה המשפחה כולה. אבל זה היה עוד הוכחה לכך שלעם שלנו הפתרון היחידי הוא לחיות במדינה שלו. לא בטוח שכדאי אפילו להרחיב על כך.

הייתה תקופה בריגה שעבדתי בתפקיד ניהולי וכאשר עשו לי צרות זה היה בעיקר בגלל העבר שלי ולא בגלל המוצא שלי. כנראה שאם הייתי לטבי היו עושים לי אותן צרות. כאשר חזרנו לריגה מטגאנרוג הלכתי לעבוד בתפקיד פשוט כי מטרת המעבר לריגה היתה להגיש בקשה לעלייה. היה לי ברור שאני צריך להיות בתפקיד פשוט ביותר ולכן עד שהגשתי בקשה להיתר יציאה כעבור מספר חודשים מתחילת העבודה לא היו שום בעיות, אלה התחילו כמובן לאחר שהגשתי את הבקשה. לדעתי ומניסיוני, עד התקופה שעזבתי בשנת 1971, את הצרות ליהודים החלו לעשות מרגע הגשת הבקשה להיתר יציאה. אז החלו הבעיות האמיתיות ועד אז היו דברים רגילים שלהם היו כולם רגילים. אנחנו הגשנו את הבקשה זמן קצר לאחר המעבר לריגה.

שאלה: באיזו שנה זה היה?

בשנת 1963. קרה דבר מאוד לא נעים שהבת שלי גורשה משנה חמישית של בית הספר לרפואה ובמשך שמונה שנים היא לא יכלה ללמוד.

שאלה: בגלל הגשת בקשה ליציאה?

כן. בהמשך, כאשר בני סיים את התיכון, מצד אחד הוא נאלץ ללכת לעבוד כדי שתהיה אפשרות להגיש בקשה להיתר יציאה, משום שממוסד להשכלה גבוהה זה היה קשה, מספיק שמנעו אפשרות לימודים מהבת שלי. מהצד השני הוא נאלץ ללמוד בערב כדי למנוע גיוס לצבא הסובייטי וכך נאלצנו לתמרן. לאחר שנת 1967 נתקלנו בקשיים גדולים בהגשת בקשות ליציאה. לאחר הסירוב הראשון שקיבלנו בתחילת שנת 1964, התחלנו לכתוב פניות לכל הנוגע בדבר ודרשתי את החזרתה ללימודים וכדו'. זה נמשך זמן רב אבל שום דבר לא עזר כי התנאי שהעמידו של הודעה פומבית שהיא מתכחשת לרצונה לעלות לארץ לא היה מקובל ולא הייתי יכול להסכים לו. לנסוע בלי הילדים גם לא בא בחשבון וכך היינו שנה לאחר שנה במעגל סגור. הגשנו בקשות, קיבלנו סירוב, את הבת לא החזירו ללימודים, מזכיר סניף המפלגה בבית הספר לרפואה דרש שוב ושוב את אותו התנאי ואילו מוסדות המשפט ענו שהגירוש לא היה חוקי אבל להחזיר אותה ללימודים לא יכלו.

האווירה הכללית בריגה הייתה שונה לגמרי ממה שהיה לנו בטגאנרוג. חודש או חודשיים לאחר הגעתנו החלו העבודות ברומבולי, אתר השמדת הגטו. כאשר הגענו לשם בפעם הראשונה עם הילדים שלנו, אילנה ויוסי, ראינו עשרות יהודים שבאו לעבוד שם וכל שבוע היו יותר ויותר בחורים ובחורות צעירים שהגיעו לשם. יש לציין כי בקנה המידה המקומי של העיר ריגה, לעבודה לסידור אתר ההריגה שבו הרגו את היהודים של ריגה, היה תפקיד גדול מאוד. השלטונות, כשנתנו אישור לביצוע עבודות ואישרו את תכניות האתר, לא לקחו בחשבון את התוצאה של התלכדות הנוער היהודי כפועל יוצא מהעבודות שם.

שאלה: מי הראשון שחשב על כך? כיצד כל זה החל? בכל זאת יהודים סובייטיים, חושבים אחרת, חוששים, ופתאום...

בריגה היו שתי קבוצות של יהודים. הראשונה היא של התושבים המקוריים אשר נולדו בריגה בפרט או בלטביה בכלל. הקבוצה השנייה היא של יהודים שהגיעו לריגה לאחר שנת 1945, לאחר שחרור ריגה מהגרמנים. אלה יהודים סובייטיים שהיו תחת השלטון הסובייטי לא תקופה קצרה אלא משנות העשרים של המאה העשרים. יש להודות שהיה פער משמעותי בין שתי הקבוצות, אשר הצטמצם עם הזמן אבל לא נעלם. היום, בשנת 1974, ניתן לומר שרוב היהודים הלטביים מריגה עלו לארץ ואילו רק אחוז קטן של יוצאי רוסיה. רובם של אלה נשארו שם, אבל זאת תגובת שרשרת. ההבדל בין שתי הקבוצות מתבטא בשפה של הדיבור בבית. הדור שלי דיבר ביידיש למרות שהדור הצעיר של שתי הקבוצות דיבר ברוסית, אבל בכל זאת הילדים שלנו שמעו יידיש בו בזמן שאצל היהודים הסובייטיים זאת הייתה תופעה נדירה. אלמנט השפה כחלק מהתודעה הלאומית היה חסר ליהודים הסובייטיים וזה מרכיב חשוב מאוד. לא נראה לי שנדרש הסבר נוסף בנושא זה.

בשנת 1963 הגענו לריגה וישר צללנו לאווירה היהודית. חוג המכרים נשמר ואף התרחב במידת מה. חוג זה כלל אנשים שאותם הכרתי, בעיקר יוצאי בית"ר ומכרים וידידים ששרדו את השואה בריגה. החוג התרחב הודות לאנשים שכבר הגישו בקשות לעליה, מעטים יחסית בשנים 1963-64. אני מתכוון למשפחות של מגישי בקשה לעליה, כי הבודדים כבר היו רבים יותר, אבל משפחות בגיל העבודה עם ילדים מתבגרים היו מעטות. אם לחזור לעניין של הגירוש של הבת שלי, לא ידענו אז אם זה יקרה במאת האחוזים, קיווינו שלא, אבל התכוננו נפשית. אני נתתי לבתי זמן לחשוב אבל בסופו של דבר היה צריך להתחיל. היה מקרה מקביל שבו את הבן גרשו והוא נסע לעיר אחרת ולמד שם אבל לנו האופציה הזאת לא הייתה. יש לציין שבמקרה של הבת שלי ועוד מספר מקרים דומים עצרו משפחות שרצו להגיש בקשה יחד עם הילדים שלמדו במערכת ההשכלה הגבוהה. לא גירשו מבתי ספר לטכנאים וגם לא מבתי ספר תיכונים. ממקומות עבודה בכלל לא פיטרו אם האדם לא היה בתפקיד ניהולי, אבל מי שלמד באוניברסיטה או במכון כלשהו ידע שיצטרך להיפרד מלימודים. בשלב מסוים זה הגביל מאוד את מספר המשפחות שהגישו בקשות להיתר יציאה. היום, בשנת 1974, זה מצחיק כי לא עושים קשיים מיוחדים אבל אז המצב היה שונה מאוד.

נושא אחר שאני אקרא במילים גסות "תעמולה ציונית", להכיר לאנשים מה קורה בישראל: למשפחתנו היה חוג מכרים שנפגשו לעתים קרובות. חוגים כאלה בריגה היו רבים למדי. אנשים בגילאים 50-60, ראשי משפחות, אנשים בגילאים 30-40 ואפשר לחלק לפי קריטריונים שונים. הקשר בין החוגים האלה היה מועט תחילה. ידענו על קיום קבוצה כלשהי, למשל בבית משפחת גרבר התאספו אלה ואלה. ידענו שבבית אחר מתאספים אחרים שהם חברים בינם לבין עצמם. המגעים היו לרוב מקריים. אבל העבודה להפיכת רומבולי לאתר זיכרון עשתה רבות להתפתחות בקהילה יהודית של ריגה.

שאלת אותי קודם כיצד זה התחיל. הייתה קבוצת אנשים, ביניהם אחד שעוד לא הגיע ארצה (מדובר בבובי צייטלין, שעלה ארצה לאחר קיום הראיון - הערת המתרגם), שיצאו לפומבי. הם ביררו היכן קרו ההריגות, שאלו את התושבים של הסביבה, עשו סקיצות ותכניות ובסוף פנו לשלטון המקומי בבקשה לתחום את קברים ולשים יד זיכרון וכד'. אני יודע שסיפרו את הסיפור הזה רבות, המשימה של רומבולי כבר הסתיימה, אבל אני רוצה לחזור ולומר שזאת הייתה יוזמה שמטרתה הראשונה היא להנציח את זכר 40,000 יהודים שנרצחו, אך הייתה ליוזמה זאת גם מטרה משנית, שהיא העיקרית מבחינתי – ליצור מקום מפגש לנוער היהודי וזאת משום שפרט לבית הכנסת לא היה מקום אחר בו היו יכולים להיפגש אנשים רבים. בשנים האחרונות, החל משנת 1970, קרו אירועים בהם הקהל גילה התנגדות גלויה לסוכני קג"ב ואירועים אלה ליכדו את היהודים בריגה. אילו לא היה המקום הזה, ההתפתחות הייתה איטית יותר.

שאלת אילו גורמים השפיעו על תחיית התודעה הלאומית של יהודי רוסיה. זאת שאלה כללית. אני יכול להביא רק את דעתי האישית, כיצד אני רואה זאת. אין על כך תשובה פשוטה כי הסיבות שונות וקשה להגדיר איזה גורם הוא החשוב ביותר. ללא ספק אירועי מלחמת העולם השנייה והשמדת שישה מיליון יהודים הביאו יהודים רבים לשאול את השאלה: "מה לעשות כדי שזה לא יקרה שנית?". האנטישמיות פגעה במי יותר ובמי פחות, אבל זה היה אחד הגורמים העיקריים שהביאו את האנשים לחשוב על עלייה. האנטישמיות במקומות שונים ברוסיה הייתה בעל אופי שונה. למשל ברוסיה המרכזית ובאוקראינה זאת הייתה אנטישמיות עממית ובמקומות אחרים זה היה מוכתב מלמעלה. היו מקומות רב-לאומיים ויהודים משם טענו בפני שלא נתקלו באנטישמיות כלל. זהו גורם חשוב מאוד.

מהם הגורמים הנוספים? מלחמת העצמאות, מלחמת סיני וכמובן ההשפעה הגדולה ביותר הייתה למלחמת ששת הימים. כל השקרים על ישראל שהושמעו בתקשורת הסובייטית, התוצאה שהייתה לגמרי הפתעה לראשי הצבא הסובייטי ולעולם כולו, גרמו ליהודים, אפילו לרחוקים מאוד מהיהדות שלא ידעו דבר על מדינת ישראל, להתחיל לחשוב ולהתעניין. זאת הייתה תחילת הדרך. כמובן שעצם הקיום של המדינה, עצם הקמתה היוו בסיס שבלעדיו לא הייתה תקומה ליהדות רוסיה. היהדות הסובייטית ללא מדינת ישראל הייתה נדונה להתבוללות שלמה ואין זה חשוב אם התבוללות בכפייה או ברצון. הגורם שאני השמטתי אבל אולי הוא החשוב בין כולם הוא נושא שמירת המסורת היהודית והתודעה היהודית בין הדורות. אני לא מתייחס עכשיו לדת, למרות שיש אפילו בין יהודי מוסקבה קבוצה שאותם העלייה הביאה לתודעה הדתית אבל בגדול הגורם הדתי הביא לארץ מעטים מאוד.

כאשר אני מדבר על שמירת התודעה בין הדורות אני מתכוון שברוסיה עד שנות השלושים התקיימו ארגונים ציוניים. אמנם האנשים האלה לקראת שנת 1970 היו זקנים מופלגים, אמנם הם הסתתרו ואולי אף לא דיברו על הנושא עם צאצאיהם, אבל לדעתי זה תרם לשימור התודעה היהודית. הייתה בין היהודים הסובייטיים את אותה הגחלת שניתן היה להבעיר. המרכיב החשוב היה לדעתי קיום של אנשים שהיו בתנועות ציוניות (בית"ר, השומר הצעיר ואחרות) ברפובליקות שצורפו לבריה"מ ושלמרות שנים של מעצרים ומחנות ריכוז לא כבתה הגחלת הזאת. אנחנו מכירים אנשים שבעת שירות בצבא האדום במלחמה צורפו למפלגה מחולשתם או למעשה בכפייה, במיוחד אלה שהצטיינו בלחימה, אבל בתוך תוכם הם נשארו ציונים. היום ישנם גם כאלה שחידשו את הקשר ביניהם לאחר שנות הגלות ומחנות הריכוז והתחילו לעסוק בתעמולה הציונית. במה זה התבטאה? הייתה תקופה שכל חוברת אשר הגיעה מהשגרירות, כל חומר מתורגם, הופץ בחוג מצומצם מאוד. נתנו לקרוא רק לאנשים שהכירו וסמכו עליהם. הזרם הקטן הזה של חומרים בכתב בנושאי ישראל וציונות, או שירים של ביאליק או גלויות מהארץ סייעו למטרות שלנו. אלה החומרים שהק.ג.ב. ראה בהם חומרים ציוניים. הזרמים האלה התחברו ונוצר כבר נהר. הייתי מגדיר את כל הפעילות שבשנים 1964-66 כפעילות לא מאורגנת. אלה היו יוזמות מקומיות כאשר איזושהי קבוצה לקחה ספרון ותרגמה אותו, הדפיסה איכשהו והפיצה בין החברים של אותו חוג מכרים. מישהו יצר אלבום של גלויות מהארץ, מישהו אסף מאמרים מהעיתון הקומוניסטי הישראלי "קול העם". חבר שלי אסף מאמרים מהעיתון הזה בנושאי פוליטיקה וכלכלה.

שאלה: אתה יכול לנקוב בשמות אנשים שעסקו בכך כדי להבהיר כמה אנשים כאלה היו, מי שיחק תפקיד פעיל. מי מהם כבר כאן, מבחינת הביטחון שלהם וכד'? למשל, טאובין, מריגה, עכשיו בבאר שבע, עובד כמהנדס.

אכן הוא בבאר שבע. בן אדם מבית"ר ריגה בזמנו. היינו ביחד בסיביר. הוא ידע עברית מצוין ובכלל הוא איש מאוד מוכשר. ממה הוא התחיל? קרובי משפחה שלו שלחו לו את "קול העם" ומאמרים בנושאי כלכלה. לא משנה הצבע האידיאולוגי שלהם, אבל העובדות והמספרים היו שם. הוא אסף את המאמרים האלה עד שנת 1968, לקח כמה שורות מכל מאמר, תרגם וחיבר חיבור שהופץ בין האנשים.

שאלה: האם רבים קראו אותו?

יחסית לשנים ההן לא רבים. אבל גם אם קראו עשרים משפחות זה כבר משהו. אי-אפשר לומר שזה התחיל פתאום, כפיצוץ. ממש לא כך, זה התחיל מעצמו, בצורה פרטנית, פרטיזנית, בקנה מידה קטן.

שאלה: סיפרת שהוא הרצה הרצאות על ישראל.

המתן, זה התחיל מאוחר יותר, ההרצאות שלו התחילו בשנים 1968-69 כנראה. מישהו הביא שקופיות ואז הוא עם חברו שאלו את עצמם – מדוע לא לשכפל את הגלויות עם תמונות של נופים מישראל. הוא סידר אותן, היה לו קטלוג שלם של כמה אלפי תמונות ואז אם היה צריך להציג את החקלאות בארץ, אז הוא ישב בערב, בחר את מספרי התמונות שהתייחסו לחקלאות, הכין את ההרצאה והגיע לאיזשהו בית שבו התאספו 20-25 איש, כמה שאפשר היה לאסוף ולהכניס. זאת כבר הייתה תקופה שאנחנו כבר לקחנו סיכונים באיסוף צעירים וזקנים שקיווינו שאפשר לסמוך עליהם ואירגנו הרצאות. זה היה כל-כך מוצלח שהזמינו אותו למוסקבה. כשזה התפתח, עוד חבר שלו הצטרף, מינץ. אז כבר היינו מאורגנים והוא בא לומר שהוא לא מספיק, כל ערב דורשים אותו. אמרתי שאתן לו שני צעירים ובחרתי שניים. אחד לא התאים כי לא כל אחד יכול להרצות בהצלחה, והשני התגלה כתלמיד מוכשר, קיבל הדרכה והחל בעצמו ללכת לבתים ולתת הרצאות. הנושאים היו מאוד מעניינים. בסוף השארנו בריגה שתי מזוודות עם שקופיות, היה חבל להשאיר אבל לא היה טעם להביא לכאן. אם כך, זה היה סוג אחד של העבודה שלנו.

שאלה: כמה שנים הוא הרצה? מספר שנים כנראה?

עד לחטיפת המטוס ביוני 1970. אז כל הפעילות הזאת (של סאמיזדט) הופסקה.

שאלה: הופסקה לגמרי?

כמובן, כמו שכל הסאמיזדט הופסק. אנחנו הגענו לתקופה הזאת שלא ניתן היה לעסוק בזה. אבל עלי לציין כי צריך להזכיר עוד חבר, יעקב גורביץ, הוא בארץ משנת 1966 והוא אחד החלוצים של הסאמיזדט בריגה. הוא עשה הכול בעצמו, הכין בעצמו והדפיס בעצמו.

שאלה: הדפיס מה?

האיש הזה, שניצל כל גרוש פנוי לספרים בנושאים יהודיים, היה לו חוש ריח מיוחד היכן למצוא ספר בנושאי היהדות, הייתה לו הספרייה היהודית העשירה בריגה כולל הוצאות נדירות, שזה בכלל נדיר ברוסיה.

שאלה: הוא ידע עברית טוב?

כמובן שהוא ידע עברית. הוא באמת אחד הפעילים הראשונים של סאמיזדט. הוא התחיל לתרגם את ה"אקסודוס" בשנת 1963, כשהגיע אליו עותק של תרגום לגרמנית. הוא קיבל היתר יציאה בשנת 1966 אבל רק פרק אחד היה מתורגם. ידידה משותפת ישבה בערבים והדפיסה. כשהוא עזב, הוא השאיר לי את ירושה הזאת להשגחה. אז כבר היה בידינו המקור באנגלית. בקיצור, הכנו תרגום מלא של אקסודוס, הידידה שלנו (שרה בבילסקי - הערת המתרגם) ישבה בערבים והדפיסה, אני הקראתי לה כדי שילך יותר מהר. סיימנו בשנת 1966. ממכונת כתיבה היה אפשר להפיק 5 עותקים. הרמנו כוסית כשסיימנו את העבודה. עכשיו התעוררה השאלה מה עושים עם זה? החלטנו שבריגה יש עוד מספיק אנשים מהדור המבוגר שיודעים לקרוא גרמנית ולכן נשאיר בריגה עותק אחד בלבד. שלחנו עותק אחד לווילנה בליטא, ושלושה לרוסיה, ללנינגרד, לנובוסיבירסק וכמדומני אחד למוסקבה. בריגה נשאר ספר עבה למדי שעבר באיטיות בין אחד לשני, אבל כשסיימנו נודע לנו שגם במוסקבה מישהו תרגם. הרי אנחנו נקטנו באמצעים שהדבר לא יוודע לאיש עד שלא יסתיים התהליך. זה לא היה פשוט, להדפיס במכונת כתיבה בדירה משותפת עם שכנים. כשסיימנו התברר שיש גם תרגום מקוצר, 150 עמודים, כלומר שליש לערך, אני ראיתי אותו כעבור חצי שנה.

הספר "אקסודוס" היה כמו פצצה לצעירים. תבין, ביאליק זה ביאליק, אבל "אקסודוס" זה חומר חי. אנחנו מאוד התאכזבנו כששמענו שישראלים מגחכים על הספר הזה. עבורנו זה היה חומר נפץ.

בשנת 1967 הגיעו לידינו שני עותקים של "ל'אקספרס" הצרפתי עם תמונות וטקסט. זה תורגם, שוב ישבנו והדפסנו ונתנו לאנשים לקרוא. כל מה שהגיע לידינו, השתדלנו לשכפל ולהפיץ. כמובן שהיו ירידות בפעילות כששמענו על חיפושים, היינו מחביאים את הכל.

שאלה: הכרת עוד אנשים כמו בוריס טאובין.

כמובן, הכרתי אנשים לא רק מחוג החברים שלי. למשל אתם יודעים על יוסף שניידר, אבל לא אחזור על כך, קבוצת צעירים זאת עשתה רבות אבל אתם כבר יודעים זאת היטב. אני מספר על החברים שלי שפעלו לפני שנת 1969. אני רוצה לציין כי סאמיזדט זאת עבודה משעממת ביותר, שצריך לעשות בשקט כדי שאיש לא יידע. זאת פעילות חינוכית, להכיר לצעירים את הציונות, זאת הסיבה העיקרית לפעילות זאת. בהמשך, בשנת 1967 נסגרה לגמרי האפשרות לעלייה, שזה היה מצדם של הסובייטים שטות גמורה. הייתה קבוצה שהייתה אמורה לקבל היתרים ונשארה. למשל משפחת גרבר שנשארו, והם כמובן לא ישבו בחיבוק ידיים. בצורה ציורית נדבר על קמח ומים ומעט שמרים. הרי משפחת גרבר, כמשל, הם היו השמרים שהתחילו לעבוד. שנה וחצי לא נתנו להם לצאת וזה הביא לכך שקבוצות העוסקות בתעמולה הציונית התרחבו והגיעו בשנת 1968 לאוכלוסייה רחבה ביותר. עד שנת 1967 מתוך שלושים אלף יהודי ריגה אני מעריך שלא היו יותר ממאתיים משפחות שהגישו בקשות לעלייה.

שאלה: אנשים מבוגרים?

לא, אני מתכוון למשפחות. כאשר חידשו את האפשרות להגיש בקשות להיתר יציאה בשנת 1968 יצאה קבוצה שלמה של כשש מאות איש, עד למאי 1969 (בתקופה של חצי שנה לערך). לאחר מכן השלטונות סגרו שוב את הגבול, כלומר נתנו לכולם סירוב.

שאלה: משפחת גרבר יצאה בתוך הקבוצה הזאת?

משפחת גרבר יצאה, משפחת יאנקלביץ', משפחת סלובין, יוסף שניידר, שפרלינג – כל הקבוצה הזאת יצאה ב-1968/69 ונוצר חלל כלשהו. סגרו את הגבול, כלומר, היתר אחד לחודש מבחינתנו זה זה היה מהווה סגירת הגבול. המתח בריגה עלה. עלי לציין כי מאז ל-1 בספטמבר 1968, כאשר הודיעו על חידוש האפשרות להגיש בקשות לעלייה (ואז הפסיקו מתן היתרי יציאה), כאשר רק בעלי מזל בודדים זכו בהיתרים ואלה היו אירועים נדירים, כל פעם זה היה בגדר סנסציה בריגה בין אנשים שהתעניינו בעלייה... בתנאים אלה, כאשר היה סיכוי קלוש ביותר לקבל היתר יציאה לכל המשפחה, אני סברתי שהפעילות שלנו, הפעילות החשאית הזאת של הפצת סאמיזדאט ותעמולה מטרתה היא לעניין את היהודים בנושאים הקשורים לישראל וליצור מאגר של מעוניינים פוטנציאליים בעלייה לארץ. לכך שאף החוג שלנו וגם חוגים מקבילים (שאותם לעתים לא הכרנו או הכרנו במקרה) וסברתי כי המאגר היחידי לעלייה המונית היא רוסיה. בשנים 1965-66 זה היה חסר תקווה, אבל אנחנו היינו קשי עורף, אפשר לומר. עכשיו אני עובר שוב לתקופה של 1969, לאחר יציאת הקבוצה שהזכרתי, נוצל חלל, והחלל הורגש כי הדור השתנה. יש לציין שהדור שלנו, אנשים שזכרו את תקופת סטאלין, היה דור זהיר יותר מאשר הצעירים, שזו גם דרך הטבע. אבל אז המצב ייאש אותנו. ראינו שהגבול נפתח לתקופת מה, מישהו יצא אבל השאר נשארו ללא תקווה. ואז נולד הרעיון, למעשה הוא נולד במוסקבה, שצריך לשנות את דרכי הפעילות, צריך לשתף פעולה. אז הציעו לי להצטרף לוועד תיאום בריגה. אני חשבתי, התייעצתי עם כמה חברים, הרי למעשה לא הייתה לי זכות השתתפות כי לא היו אחרי אנשים. אני החלטתי כן להשתתף, למעשה לא להשתתף כמו השאר אלא לעזור, כי חבריי לא הסכימו להשתתף ישירות אבל הבטיחו לסייע. ידעתי שיש על מי לסמוך, יחד עם אנשים צעירים - שפילברג, מפציר - הצבנו מטרה לא לנהל את הפעילות אלא לתאם את הפעילויות, ליצור קשרים עם ערים אחרות, בעיקר עם מוסקבה. כאשר הוקם ועד התיאום הזה בקיץ-סתיו 1969, נוצר מצב שבמקום פעילות קבוצות מפוזרות ומבודדות, שחלקן התפרקו (עקב עליית חבריהן), הוקם בריגה איזשהו מרכז. המרכז הזה היה מחתרתי, השלטונות גילו אודותיו רק במהלך החקירה (של חטיפת מטוס) בשנת 1970. הוועד קם שתיאם את הפעילות הסמויה ואנשי הדור המבוגר החלו לגייס באמצעות חברים וילדיהם הצעירים יותר ויותר אנשים.

שאלה: בצורה מאורגנת?

בצורה מאורגנת. למשל, השימוש במכונות כתיבה שהיו ברשותנו. כשהיו לנו מספר מכונות כתיבה היה צורך לנצל אותן שיהיה מי שידפיס עליהן. בתנאים הקיימים ברוסיה זה היה קשה למדי ונדרשה עבודה ארגונית כדי לסדר למי לתת, למי יש זמן, מי יכול לעסוק בזה יום שלם תמורת פיצוי כספי כלשהו ומי עושה הדפסות בצורה חובבנית, איזה חומר לתרגם וכד'. אם לפני כן הפקת סאמיזדט פעלה בצורת יוזמות אישיות, הרי שעם הקמת הקבוצה (ועד תיאום) נוצרה גם תכנית, גם אם לא כתובה. הפעילים נפגשו לעתים יום-יום, החליטו החלטות מה להדפיס. אני הצטרפתי והעמדתי רק תנאי אחד. אם בריגה היו לנו אמצעים לייצר חומר מודפס באמצעות הדפסה וצילום, היו לנו אנשים שעסקו בכך ויכלו ליצור כמויות ניכרות, התנאי היה שהחלק הארי של תוצרי סאמיזדט יופנה לרוסיה.

שאלה: מה עשית באופן מעשי?

רק רגע. אני מדבר על העבודה הארגונית. היה נהיר לי, למעשה העמדתי את התנאי, שהרוב הארי של החומר ילך לרוסיה, משום שבריגה, לפי ההגדרה שלי, היו השמרים, והיו די שמרים, שזה גם התעמולה שבעל-פה (אישית) וגם שקופיות. זה מספיק ואילו החומר המודפס נדרש עבור רוסיה, עומק הרוסיה. רוב התוצרת שלנו הלכה למוסקבה ודרך מוסקבה לשאר הערים. מאידך אנחנו גם קיבלנו דברים ממוסקבה, למשל כמה מאות מילונים שזה היה חשוב מאוד עבורנו בריגה. היום קשה לי כבר לנקוב ברשימה מדויקת של מה שיצרנו, אבל למשל בעת הפסקת הפעילות ב-15 ביולי 1970, כאשר החלו מעצרים, נשארו מאה עותקים לא גמורים של תרגום הספר "מכבי" של הווארד פאסט. לצערי קברו אותם, לא יודע מה קרה איתם לאחר יציאתנו, אבל מאה עותקים זאת כמות מאוד משמעותית. זה נוצר בשיתוף עם לנינגרד ועם מוסקבה. ידענו שהופקו שני עותקים. למעשה הוועד לא עסק בעריכה, זאת הייתה פעילות נפרדת של מלכין ומנדלביץ', אבל אנחנו ארגנו את הביצוע הטכני בריגה, לכך דאגנו. הטקסט של המאמר "השפה שלנו" אשר מוזכר במשפט של שנת 1970, היה תוצר של הוועד וכן שורה של תרגומים שעבדנו עליהם חודשים בהדפסות, שכפול תמונות ששת הימים עם הטקסטים. קשה להיזכר בכל החומר.

שאלה: היה הרבה?

היה הרבה. הסאמיזדט בריגה קיבל מימדים שלא יכולנו לשער אפילו שנתיים קודם לכן. הודות לתיאום בין הקבוצות ולניהול הכללי אפשר היה לנצל ולמקסם את האפשרויות שהיו. זה הגיע לידי כך שמומש הרעיון של מפציר, להפוך את הייצור הידני לייצור המוני בעזרת מכונת שכפול. אמנם לא מכונת שכפול מתוחכמת כמו שיש כאן בארץ, אבל מכונה תעשייתית שבגלל הממדים העצומים שלה לא נכנסה לדירה פרטית ואז בחור בשם קוגן החביא אותה בבית התרבות (מועדון) של קולחוז. הכינו עותקים ראשונים, מצאו אותם אחר-כך בחיפוש אצל שפשלוביץ'. אני רוצה לומר שהפכנו להיות חוצפנים והתחלנו לייצר חומרים בכמויות משמעותיות.

באותה תקופה הצלחנו לשמור את קיום הוועד. השתדלנו לא להתערב בנאומים שנישאו בעצרות הפומביות שהתקיימו באתר הזיכרון רומבולי. הפעילות שלנו התמקדה בתעמולה ובמאבק גלוי לזכות לעלייה. אנחנו ידענו מה עומד להתרחש אבל לא ניהלנו את זה כי באותה תקופה זה נהפך למאבק גלוי.

בחודשים פברואר-מרץ 1970 התפרסמה בעיתונות הסובייטית שורת מאמרי שטנה כאשר שיאה הייתה במסיבת עיתונאים של יהודים סובייטיים מפורסמים. לכך באה התגובה – מכתב של 39 יהודים ממוסקבה. אפשר לקרוא לזה נקודת מפנה במאבק לעלייה. זאת הייתה תגובה גלויה שקיבלה הדים בחוץ לארץ והיה לנו ברור שמאותו שלב צריך לעבור לצורה גלויה של המאבק כי לא ניתן לעבור בשתיקה על התעמולה השקרית.

היה ברור כי התעמולה השקרית אינה המטרה כשלעצמה, אלא יש לה מטרה להכין פעולה כלשהי נגד כל אותם היהודים שרוצים לצאת ועלינו לצאת למאבק גלוי.

התגובה המיידית של יהודי מוסקבה עשתה רושם רב ולדעתי הייתה לה השפעה מכרעת. בחודש אפריל התארגנה למעשה ועדה נוספת שמטרתה הייתה איסוף חתימות בצורת מאבק חדש – פנייה גלויה (פטיציה) לכל כתובת אפשרית. ידוע שיש כבר אוסף שלם, לא אחזור על כך. זאת הייתה תגובה למסיבת העיתונאים ומטרתה הייתה להודיע לכל העולם שאנו מוכנים לפעילות אשר השלטון הסובייטי לא יראה בעין יפה, וזאת כדי לבטא את הרצון של היהודים הסובייטיים לצאת ולסתור את הטענה של השלטונות שאין יהודים כאלה שמעוניינים לצאת.

היה ברור שהוועד העוסק בסאמיזדט אינו יכול לעסוק במאבק גלוי כדי לא לחשוף את עצמו.

אני אישית מצאתי את עצמי במשך תקופה של כחודש נאלץ לעסוק גם בזה וגם בזה. היה לי ברור שעם כל החשיבות של סאמיזדט יש צורך לעבור לצורה גלויה של המאבק.

במשך חודש מאי 1970 היינו עסוקים בזה (מכתבים גלוים) – זילברמן, שכידוע לך גר בחיפה וכדאי לדבר איתו. באותו חודש מרץ שפילברג, למשל, לא השתתף, ולק השתתף חלקית, היה עסוק עם סאמיזדט אבל היה גם מיודע.

היינו במצב שהכרנו בכך שזה לא מצב נורמלי, שמי שעוסק בסאמיזדט צריך לעסוק רק בזה, להישאר במחתרת ולא להיחשף. המצפון לא אפשר לשתוק ולא לחתום על המכתבים האלה. על הפטיציה הראשונה הגדולה בריגה – כמעט מאה איש – אני חתמתי ראשון משום שלא היה מישהו אחר להתנדב לכך.

לא שהיו לנו תקוות גדולות שהפנייה לכנס של המפלגות הקומוניסטיות מ-23 מדינות העולם תסייע במאבק, אבל הצורך לסתור את הרושם של מסיבת העיתונאים של נאמני השלטון. ולאסוף מעל לתשעים חתימות בריגה – זה היה משהו... במהלך הזמן הגענו למאתיים ולשלוש מאות חתימות, אבל זה דרש עבודה ארגונית וזה בוצע על-ידינו במאי 1970.

ב-15 ביוני, עם ניסיון חטיפת המטוס, היה השבר, לי אישית מאוד לא צפוי. למרות כל חשיבותו של העניין, כל העבודה בנושא הסאמיזדט הופסקה. ואז נשארה ברשותנו רק הצורה הגלויה של המאבק. במשך תקופה מסוימת הוא התבטא רק בעניין איסוף חתימות לפניות במוסדות שונים, סובייטיים ובינלאומיים. היום כבר קשה להיזכר כמה פניות כתבנו.

שאלה: זה היה מאורגן?

האם אפשר לאסוף חתימות אם זה לא מאורגן? אלה שחיברו מכתבים, אישרו אותם, היו 6,7,8 אנשים, אלה הקבועים שעסקו בזה. ווידאנו שלא יופיעו במכתבים ביטויים נגד השלטונות שיתנו פתח לתביעה. עמדנו על כך שבמאבק שלנו אין שום דבר אנטי-סובייטי, שום הפרת חוק, שאנו רק עומדים על הזכות שלנו לצאת. סברנו שזה מבטא את האינטרסים שלנו ושל ישראל למנוע כל מה שיכול להתפרש כביקורת על השלטון הסובייטי. הביקורת על השלטון לא הייתה ענייננו ולמעשה רוב האנשים שלנו התנגדו לשיתוף פעולה עם התנועה הדמוקרטית. חשבנו שאין זה עניין ליהודים ואין לשתף פעולה עם הדמוקרטים כיוון שזה ...

שאלה: עניין של הרוסים?

שזה מיועד לשינוי החברה הרוסית, דבר שלא מענייננו.

בסוף הקיץ החלו מעצרים בריגה, החלו חקירות. אני אישית ידעתי שהחקירה תגיע אלי במוקדם או במאוחר.

את המאבק הגלוי לא עצרנו, הוא לא עצר כלל. החקירה הראשונה עברה. איפשהו לקראת סוף שנת השבעים התברר שכנראה הקג"ב לא יעשה מעצרים נוספים משום ש... קשה לומר מדוע. מספר העצורים הגיע לעשרות, מספר גדול, אבל מאידך הם ראו שאין למעשה מרכיב פלילי. הייתה האשמה בתעמולה הציונית, אבל אין סעיף בחוק הפלילי שמגדיר זאת. הם כמובן הגדירו זאת כפעילות אנטי-סובייטית אבל היה קושי להוכיח זאת. כמובן שאת העצורים כבר לא שחררו.

באופן כללי ניתן לומר כי במהלך החקירות רוב האנשים והעדים התנהגו כך שהם, השלטונות, הבינו שהמשפט לא יהיה הצלחה גדולה מבחינתם, כמו המשפטים בלנינגרד. שפילברג כמעט לא אמר כלום, רות אלכסנדרוביץ מעט מעט מאוד, מישה שפשלוביץ' כמעט כלום. השלטונות העריכו שהדיון המשפטי לא יהיה מוצלח מבחינה משפטית והחליטו נגד מעצרים נוספים, למרות שהיה להם די חומר נגד ולק, נגד דרוק ורבים אחרים.

ייתכן והם החלו להבין שאין זאת תנועה של בודדים, שזאת לא קבוצה של עשרה אנשים שהחליטו לחטוף מטוס, שבתוך הקהל היהודי לתנועה זאת יש יסודות וכי זה יכול להגיע רחוק מדי.

אנחנו כמובן הרגשנו שהם (השלטונות) די רגישים לדעת הקהל בחוץ לארץ. יש לומר שלפחות השלטונות בריגה התייחסו לנושא אחרת מאשר אלה של לנינגרד.

וכך בנובמבר 1971 הסתיימו החקירות, כמובן שהיינו תחת מעקב, לא היה לנו שום ספק בכך.

היה גם עניין עם אלישביץ'. למעשה הקג"ב לא ידע שהמכתב של חוטפי המטוס עבר דרכי.

שאלה: איזה מכתב?

מה שנקרא "הצוואה" של חוטפי המטוס.

את אלישביץ' (אשר בידיו הפקידו חוטפי המטוס את הצוואה שלהם) שלחו לשירות צבאי בבירוביג'אן (המזרח הרחוק) כדי שישתוק, לנתק אותו מכל הקשרים עם פעילים אחרים. הם לא ידעו היכן המכתב, אחרת אלישביץ' היה כבר אסיר.

צריך לעזור לחברים (העצורים שעדיין נמצאים בכלא בעת קיום הראיון) – אנו רואים שאיש לא השתחרר לפני תום התקופה. המאבק (לשחרור האסירים) לצערי השתתק, אבל זהו נושא כשלעצמו.

בקיצור, בינואר (1971) רוח הדברים אצל אלה שנאבקו לזכות לעלייה היה כך: מצד אחד הקלה שלא יהיו מעצרים נוספים. לא כולם היו מעורבים בענייני הסאמיזדט והיו כאלה שלא חששו מכלום בהיבט הזה. אבל ראינו שאנחנו לא מתקדמים, כי יותר מחצי שנה עוסקים באותו דבר – איסוף החתימות.

אמנם היה אירוע ברומבולי בנובמבר 1970 שבו נכחה כל הנהלת הקג"ב.

שאלה: מה קרה שם?

הייתה עצרת (לציון יום השנה לאקציה הראשונה של הנאצים). אנו החלטנו על העצרת שלנו עם תכנית שלנו. אם אינני טועה, זילברמן ריכז את הכנת התכנית.

שאלה: זה היה בהסכמת השלטונות?

רק רגע. אם אני אומר אנחנו, משמע לא השלטונות. ברגע האחרון השלטונות גילו זאת. אצלנו מסרו: ביום ראשון זה מציינים ברומבולי את יום השנה לאקציה לחיסול רוב הגטו של ריגה בעצרת הזיכרון. הם גילו זאת. ביום שישי נודע לנו שבמספר מפעלי תעשייה קיבלו הוראה לשלוח נציגים עם זרי פרחים.

אנחנו מגיעים ביום ראשון בבוקר, מוצאים במקום רמקול ועצרת של השלטונות. מישהו נואם ביידיש עם שקרים על ישראל וכן הלאה. עצרת רשמית, עם מוזיקה, עם רמקול וכל הצמרת, כל הצמרת הלטבית. היו הרבה אנשי משמר אזרחי, שוטרים. כל הצמרת של הקג"ב, כל החוקרים שלהם.

שאלה: כולם נכחו?

מצאנו שם את כל אלה שהכרנו (מהחקירות). מה יהיה – לא ידענו. החלטנו שלא להפריע לעצרת הרשמית. הם סיימו, פרקו את ציוד ההגברה, אבל איש לא עזב. אז יצא יהודי זקן ואמר קדיש. לאחר מכן דיבר רופא... מה שמו? לא זוכר. הוא דיבר ברוסית.

שאלה: פורטנוי?

פורטנוי, זה מה שרציתי לומר. ניגש אליו קולונל של המשטרה ואמר: "אין לך אישור". והוא ענה: "אני לא אפסיק". השוטר הפריע אבל הרופא סיים בכל זאת וצעד הצידה. לאחר מכן מישהו אחר נאם נאום קצר. ואלה רק עמדו והסתכלו. לא פיזרו, כי לא רצו לאתגר. אנו, מצידנו, המשכנו כמתוכנן.

זאת הייתה קריאת אתגר. לראשונה קורה שהשלטון אומר "תתפזרו, להפסיק את הנאום" ואנשים לא נשמעים. אחר-כך הופיעו הופיעו ילדות ששרו ודקלמו שירה.

שאלה: תלמידות של גסיה קמאיסקי? היו שם הרבה אנשים? זה לא המקרה בו גסיה קמאיסקי הביאה את התלמידות שלה?

כן,כן, גסיה קמאיסקי שהייתה בוועדת המכתבים, גם פורטנוי ואחרים. ליהודים בריגה זה היה פיצוץ. הרי נכחו שם 400-500 איש אבל רק בודדים עזבו כי פחדו שהאירוע יסתיים לא טוב.

באותה שנה זה כן הסתיים בשלום. השלטונות הרגישו את הלך הרוח, את הייאוש של האנשים והחליטו לא להתערב. כמובן שתיעדו את הכול. באותו ערב התפשט הסיפור של האירוע בין היהודים – תארו לעצמכם, אמרו להפסיק ולא נשמעו להם. אכן זה היה הרגע הראשון שבו ראינו שאין הם בעלי כוח מוחלט.

את הפנייה הגדולה ביותר שלחנו לאחד ממוסדות השלטון הסובייטי, הסובייט העליון (כביכול הפרלמנט). בינואר 1971 קיבלנו סירוב בתשובה לפנייה זאת כל אחד בנפרד. שאלו: "איפה חתמת על המכתב". ענה כל אחד כפי שענה – או "לא זוכר" או " לא עניינך". מנהל OVIR הגיב: "אוהו, איך התחלתם לדבר!".

בקיצור, כולם קיבלו תשובה שלילית. בחודש ינואר נתנו עשרה או חמישה עשר היתרים בלבד.

אנחנו היינו במצב רוח קשה, בייאוש, יש לציין את האמת. התחלנו לחשוב על לנסוע למוסקבה. לנסוע למוסקבה – מחשבה שצריכה הבשלה. אבל הרגשנו כי לדרך הנוכחית של מכתבים המוניים השלטונות לא מגיבים. ואם מגיבים – מזמינים אישית ונותנים תשובה שלילית, תהיה בריא ולך.

בפברואר, בסביבות 19-20, כבר הייתה תכנית. אז הופיע מאמר ב"פראבדה" או ב"איזבסטיה", כבר לא זוכר, שהסתיים במשפט שאלו שרוצים לצאת הם בוגדים במולדת והינם אלמנט אנטי-סובייטי.

זה נתן לנו דחיפה. שמעת בוודאי על משפחת פייטלסון. בשלב זה של מאבק גלוי הוא היה אחת הדמויות המובילות. לא היה לו עיסוק עם הסאמיזדט. אבל אשתו כל-כך מסורה, כל כך פעילה שהם מהווים נדבך גדול בהצלחת השלב האחרון. הם היו בגיל הביניים, כלומר צעירים מאתנו. הם חברים שלנו וגם הילדים שלנו חברים שלהם. הם אנשים פעילים, טובים מאוד, כדאי לך לדבר אתם.

שאלה: איפה הם גרים?

ברמתיים. אני אומר אחר-כך את הכתובת. למעשה אצלם הופיע הרעיון להגיע לאיזשהו מוסד סובייטי באמצע היום בשעות קבלת קהל ולדרוש בצורה משותפת את דרישתנו.

זה היה שלב חדש, צורת מאבק חדשה. זה התחיל במועצת השרים של לטביה (ממשלת לטביה). כמובן שהק.ג.ב ידעו על כך היטב. התאספנו ארבעים איש לערך בשעות קבלת קהל בסביבות השעה 11 או 12 והיה שם צפוף מאוד. ביקשנו לפנות למזכיר הממשלה.

אנחנו בכוונה נתנו לכל שאר הפונים להיכנס לפנינו ולאחר מכן נכנסה קבוצה שלמה. הכל התחיל בטונים גבוהים. הבנתי מהר כי סקנדל לא יביא לכלום... במקום זה כתבנו וחתמנו על המכתב.

עד אז אספנו את החתימות בחשאי. הטקסט כמובן היה גלוי, פתוח, אבל צורת איסוף החתימות לא היתה גלויה. ואילו כאן התחלנו לחתום בגלוי ושמנו לו על השולחן. הוא לא קיבל והתחיל ויכוח. אני ראיתי שנוצר בלאגן, פתחתי את הדלת וביקשתי מכולם לצאת, ביקשתי ממנו (מזכיר הממשלה) להישאר איתי ואמרתי לו: "אנחנו לא באנו לעשות סקנדל, באנו בנושא חוקי לגמרי, רוצים שהוא יקבל אותנו. בכללי אמרתי שכמה שיותר מהר יקבלו החלטה, כך יוטב לשלטון הסובייטי, יהיה פחות רעש בחו"ל. אמרתי שיש אנשים שהגיעו לסף הייאוש, ממתינים חמש עשרה שנה להיתר ואנו רוצים לדבר עם ראש הממשלה".

הגיע איזשהו פקיד בכיר וחזרנו על דרישתנו. אמרנו שלא נפסיק עד אשר יקבלו אתנו. אם לא יכול עכשיו, שיקבע פגישה. שאל עם מי יש לו עסק – נתנו לו את הפרטים שלנו. הק.ג.ב. מיד ידעו מי בעניין. אמרו לנו שבשבוע הבא יגידו לנו מתי יקבלו אתנו.

ידענו שלא יקבלו אתנו אבל רצינו לומר לשלטונות שהתחלנו לפעול בצורה מאורגנת וגלויה ואיננו מתחבאים.

עובדה היא שכעבור שבוע הגענו לקבלת קהל אצל שר הפנים, בשעות הערב. התאספו כמעט מאה איש. תחילה נכנסה משלחת אליו והוא גירש אותנו כי לא רצה לדבר איתנו: "כל אחד עם העניין האישי שלו, כל אחד והשיקולים שלו". בקיצור, הוציא אותנו מהחדר. לא ידענו תחילה מה לעשות. רצינו ללכת כקבוצה ואילו הוא עמד על קבלה אישית.

כשראינו שהוא לוקח את התיק והמזכירה רוצה לצאת, החלטנו – נכנס אחד אחד. כל אחד עם שלו. יש מי שהחל להתווכח עמו, יש את מי שגירש ישר, אבל עובדה היא שהחזקנו אותו שם עד השעה אחת בלילה. וזאת משום שאם הוא התחיל לקבל כל אחד ואחד, הוא נאלץ לקבל אותנו עד הלילה. כמובן שזה הייתה סנסציה לריגאים. זה קרה בראשון למרץ 1971.

למעשה לא השגנו שם דבר. רק הראנו שזאת לא תנועת יחידים, כי אם תנועת המונים. אמרנו לו: "הפעם אנחנו תשעים איש, בשבוע הבא נבוא שוב ונהיה כבר מאתיים איש".

הוא הבין זאת ולמעשה לא נקט שום פעולה. בשלב מסוים החלו לתת היתרי יציאה טיפין-טיפין, כדי להוריד אצלנו את הלחץ, כדי שכל אחד יתחיל לקוות למשהו. אבל במקביל הם המשיכו במדיניות דלת סגורה. ואצלנו לחץ הקיטור עלה והביא למסקנה כי אם השר לא מקבל אותנו כקבוצה, ולא נותנים אישורי עלייה, עלינו לצאת למוסקבה.

יש לציין שבאותו יום, הראשון במרץ 1971, יוסף קיבל היתר עלייה והתקשר אלינו. לא ידענו כי אשתו אָָָָָלָה יחד עם יוסף תקוע (שגריר ישראל באו"ם) הייתה בפברואר אצל או טאנט (U Tant המזכיר הכללי של האו"ם), אבל החדשה הזאת נתנה לנו עוד אומץ, ואז כל החברים החליטו שאין דרך אחרת. בשלושים במרץ היה צריך להתקיים איזשהו כנס כלל עולמי או כלל-בריה"מ, אני כבר לא זוכר, אבל היה ברור שלאחר הכנס הזה הם יצפצפו עלינו. אם נשיג משהו, זה יקרה החודש.

עוד משהו ששכחתי לציין – ביום ה-23 בפברואר התקיימה ועידה בבריסל בנושא יהדות בריה"מ והזכות לעלייה. זה נתן לנו איזשהו ביטחון שיש לנו גב, שיש על מי להישען. האם זה היה מבוסס ? לא במיוחד. אבל היה הייאוש והייתה אשליה שיש תמיכה מאחורינו וזה נתן לנו את הכוח להגיע למוסקבה לשביתת שבת בעשירי למרץ בסובייט העליון.

עלי לציין שהגעתי למוסקבה מספר ימים לפני כן וידעתי טוב מה צפוי. לקחתי איתי את הטקסט של הפנייה כדי לתאם עם המוסקבאים. היה שם גלפנד שעמד לעזוב בעשירי יחד עם יוסף. בתשיעי במרץ נודע לי במוסקבה שהגיעה קבוצה שלמה מווילנה. אני ידעתי שמריגה צפויים להגיע כשישים איש והכל היה מאורגן – חלק רכשו כרטיסים לרכבת וחלק לטיסה וזאת כדי למנוע חזות של קבוצה, מחשש שקבוצה עלולים לעצור.

כולם הגיעו בשלום. בעשירי למרץ בבוקר הייתי בשדה התעופה. היו חברים שכל שעה הגיעו במונית מהסובייט העליון כדי למסור דיווח לאלה שיוצאים לווינה עם הידיעות על המתרחש שם.

כאשר כבר לא היה ניתן לתקשר עם היוצאים כי הם עברו את המחסום, השארתי את אשתי בשדה התעופה ועם כמה חברים נסענו ישר לאולם קבלת הקהל של הסובייט העליון. החברים סיפרו שיש לנו מזל לא צפוי, שיחד עם שישים או שבעים ריגאים הגיעה קבוצה קצת יותר גדולה מווילנה אף היא לסובייט העליון. לא היתה להם מנהיגות שידעה לנסח מה הם רוצים בדיוק, לא היה מכתב, אבל את כל זה היה לנו, לריגאים.

את שביתת הרעב השארנו ללילה. מאחר ובבוקר ועד השעה שתיים לא הייתה שום תגובה מצד השלטונות, לא יצא איש לדבר אתנו, החליטו החבר'ה שבשעה ארבע, שעה לפני סגירת קבלת הקהל, יגישו את ההודעה על שביתת רעב. זה הוחלט עשר דקות לפני שהגענו.

אני נכנסתי וראיתי את התמונה הבאה: יושבים מאה חמישים יהודים. כל מקומות הישיבה היו תפוסים, יושבים ושותקים. מאה חמישים יהודים שותקים, איש לא פוצה את הפה.

סיפרו לי כי עשר דקות לפני כן הגישו את ההודעה השנייה ונתנו הוראה לכולם לשבת בשקט. נכנס ג'קסון, כתב סוכנות הידיעות UPI, ראה את התמונה ואמר: "אני הולך לטלגרף".

שאלה: לשלוח הודעה?

כן. בערב, עוד לפני שחזרנו הביתה, כבר שידרו בתחנות הרדיו במערב.

בקיצור, לקראת השעה חמש, נכנס איזשהו פקיד והודיע שזה כביכול לא עניין של הסובייט העליון וכל פנייה נדונה לפי מקום מגורים. בשלב זה כל אחד אמר את מה שאמר והחלטנו להודיע שאנו לא עוזבים. כך המשא ומתן נמשך ללא תוצאות עד השעה שמונה בערב.

בשעה שמונה תחילה כיבו את האורות באולם, ואילו במסדרון הגישה היה מואר. לאחר מכן ההיפך – באולם היה מואר ובמסדרון היה חשוך אבל אפשר היה לראות כמות גדולה של שוטרים. בשעה שמונה הדלתות נפתחות, נכנסים שוטרים, מקיפים אותנו ומחלקים לריבועים. המפקד שלהם פונה אלינו ואומר: "אנחנו כבר לא מתבדחים, יש לכם שתי דקות". התחלנו למחות, הרי לא קיבלנו תשובה לפנייה שלנו. הוא אומר: "שתי דקות. אם עוד שתי דקות לא תצאו בכוחות עצמכם, נפעיל כוח". נשארה לנו דקה לחשיבה – מה לעשות? לתת להם להוציא אותנו, לעצור ולכלוא אתנו? הרי בכך הסיפור יסתיים. או שלחזור מחר בדרך המקובלת וחוקית ולדרוש ולומר שלא נרפה עד אשר נקבל תשובה. אז התחלנו להכריז – מחר בשעה אחד עשרה כאן, לכו, מחר בשעה אחד עשרה כאן.

זה היה מראה מיוחד כשיצאנו מהבניין וראינו כי הכול מסביב שחור מרוב שוטרים. התכנסנו בסניף דואר כדי להיוועץ. החלטנו שוב כי נחזור למחרת. חזרנו בשעה אחד עשרה. חלק מהווילנאים לא חזרו, אבל היינו שם שוב.

נכנסה משלחת מטעמנו לחדר וזאת כבר הייתה התקדמות. נכנסנו כמדומני שישה אנשים. דיברנו בצורה מנומסת, היה מעניין כי השיחה הראתה גם לנו וגם להם שהיהודים ברוסיה כבר לא אותם יהודים שהם התרגלו לראות. זה היה גילוי לנו וגילוי להם.

למעשה לא השגנו דבר בסובייט העליון. הם הודיעו שמבקשים מאיתנו להגיע למשרד הפנים, לאולם קבלת קהל וזאת משום שמתן היתרי היציאה זה לא עניין של הסובייט העליון אלא של משרד הפנים.

באולם קבלת קהל של משרד הפנים כעבור זמן מה הקיפו אותנו (השוטרים) וסגרו את היציאות. יצאו אלינו כולם – כל מיני ראשי OVIR ומשרד הפנים – והיה דו-קרב מילולי. דיברו אנשים מטעמנו ודיברו אנשים מטעמם. לא הגענו למכנה משותף כי היה ברור שאין להם סמכות לענות באמת על דרישותינו.

בין יתר הדרישות שלנו הייתה דרישה לפטר את מנהל ה-OVIR עקב גסות רוח, חוסר הנמקת הסירוב וכד'. ידענו שזאת דרישה תקפה.

ראינו שפקידים של משרד הפנים התחלפו ביניהם. כל אחד דיבר, המתין למישהו אחר וכן הלאה. כל אותו זמן הם ניסו לברר מי המדבר (מטעמנו). אבל אנחנו ראינו שכלום לא מתקדם. רק בסביבות השעה שלוש וחצי ראינו מבוכה ביניהם. כולם נעמדו דום ונכנס שר החוץ צשולוקוב, אשר ביקש תשומת לב, נאם חצי שעה, אמר שאנו לא צודקים, שפך לכלוך על הציונות וכד'. אבל בסוף הוא הכריז ש״לא נחזיק בכוח אנשים שלא רוצים לחיות אצלנו״.

זה היה הרגע שהרגשתי שהשגנו משהו. וזאת משום שאת זה אמר איש בעל סמכות, שר בממשלה. ידענו כי האיפוק שלנו והיעדר התפרצויות ומעשים לא חוקיים עשו את שלהם.

אנחנו הראנו להם שיש להם עניין עם תופעה המונית, יש עוד אנשים מאחורינו. הם היו צריכים לפתור את הבעיה. אני כל הזמן חשבתי שזה לא העניין החשוב עבור הסובייטים, לצמרת שלהם, לאלה שבאמת יכולים לקבל החלטות. זה נושא שולי, אמנם כואב להחליט אבל בכל זאת נושא שולי.

הם החליטו לא לנקוט באמצעי דיכוי. הודות למהלכים שלנו, למאבק שהיה לא של יחידים אלא של רבים ובמסגרת החוק, השגנו את התוצאה. גברה דעתם של אותו חלק מהצמרת הסובייטית שהיו מוכנים להיפטר מאיתנו ואלה שתמכו באמצעי דיכוי נשארו במיעוט. זה היה השיא, הקליימקס. השר הודיע: "לא נחזיק אתכם, ובעוד שבוע אשלח את נציגיי לכל מקום כדי לדון מחדש בכל מקרה באופן אישי".

למעשה, זה מה שדרשנו. אמנם האנשים שלו נשלחו כעבור שבועיים ולא שבוע אבל זה כבר פרט טכני. החלו לדון מחדש בכל בקשה. לסיכום, כאשר הגעתי בסוף מרץ לשגרירות אוסטריה לקבל וויזת מעבר, עשרים יום לאחר אותה שביתה, נאמר לי כי באותו חודש הם הנפיקו אלף וויזות, בזמן שבשנה הקודמת כולה הנפיקו את אותו המספר. זה היה המהפך. הם הבינו שלסגור הרמטית, כמו שעשו בשנים 1969-70 הם כלל לא יכולים.

החלה אז לפעול תגובת שרשרת אצל יהודי בריה"מ, שככל שנתנו יותר היתרי יציאה, כך יותר יהודים הגישו את הבקשות לקבלת היתר יציאה. זאת תגובת שרשרת שאנחנו התחלנו (עם הפעילות שלנו) בלי שום תקווה להצלחה, ולמעשה זאת אותה תגובת שרשרת שהשלטונות הסובייטיים חששו ממנה - שעם מתן כמות משמעותית של היתרי יציאה עוד יותר יהודים ירצו לצאת.

כך למעשה בשנים 71,72,73 השרשרת לא נעצרה. מה שיהיה בהמשך – זה כבר נושא אחר.

מסמך זה נכתב בשנת 1972 לפי בקשת ארגון "נשות הדסה".

מה יודע הנוער היהודי ברוסיה אודות העם שלו? רק את הסעיף בדרכון (רישום הלאום בתעודת זהות). כיצד יידע יהודי רוסי על היותו יהודי? כאשר בגן ילדים או בבית ספר קוראים לו "ז'יד", אם בשנאה ואם ללא שנאה. הילד רץ הביתה בבכי: "אימא, אני לא רוצה להיות יהודי", ומה שהוא שומע מאימא או מאבא זה "אל תשים לב". ואיך הילד יכול להבין זאת? לא יבין ורק יתפוס את יהדותו כגורם לבושה.

בשנת 1955, כאשר גרנו בעיר פרובינציאלית בעומק רוסיה הגיעה אלינו מריגה חברתנו שרה בבילסקי עם ספר ואמרה: "יאשה (יעקב גורביץ') שלח את הספר הזה, קרא מהר". מהר משמע לילה ללא הפסקה, אבל זה היה לא פחות ולא יותר אוסף מאמרים ונאומים של ז'בוטינסקי שיצא לאור בשנת 1912. הראשון הוא נאומו למורים של בתי ספר יהודיים יסודיים: "המשימה שלכם היא לחנך את הנוער היהודי כך שבמקום שרוליק המסכן הוא יהפוך לישראלי הגאה, כך ששום בחור או בחורה יהודים לא יתביישו במוצא היהודי שלהם". וזה נאמר חמישים שנה אחורה! נזכרתי בשיחה עם שהייתה לי עם ידיד ותיק בגלות בסיביר. שנינו אבות לילדים בני 5-6 ונשאלת השאלה כיצד לחנך אותם. הוא אמר: "כשהבן שלי יהיה בן 16 צריך לספר לו שהוא בן לעם היהודי, שיש לו מולדת (שהייתה אז פלשתינה) לספר מי היו הרצל, טרומפלדור, בר כוכבא והחשמונאים. אבל לפני גיל 16 אסור לגרום לו טראומה. ואני עניתי לו אז: "בגיל 16 יהיה מאוחר מדי, הוא לא יבין אותך. צריך להתחיל עכשיו, אחרת תאבד את הבן שלך". נראה לי שצדקתי באותו ויכוח.

המאמר של ז'בוטינסקי היה תחילת הסאמיזדט אצלנו בבית. בתי העתיקה אותו ביד והתעניינה בתוכנו. כתב היד הזה עבר בין ידיים מעטות בעיר הקטנה הזאת טגנרוג. היו כאלה שהחזירו כעבור מספר שעות והיו כאלה שקראו שוב ושוב ואחר-כך באו לדון בנושא, לדון שעות רבות.

היה על מה לדבר: מבצע סיני, פסטיבל הנוער הבינלאומי במוסקבה והמשלחת הישראלית שהשתתפה בו ושידורי הרדיו הנדירים אז של קול ישראל ברוסית וביידיש. ושוב יאשה (יעקב גורביץ') שולח את הספר "אקסודוס" בגרמנית ולילות בלי שינה שביליתי בקריאתו – איזה חומר נפץ! מדוע אין את הספר הזה ברוסית? מדוע הוא פורסם בגרמנית, בעברית, באנגלית, ביידיש ומי יודע באיזה שפות ואיש במערב לא חשב להוציא אותו לאור ברוסית עבור יהודי רוסיה? שנים המחשבה הזאת לא נתנה לי מנוח.

בשנת 1963 עוברים לריגה. צללתי לאווירה יהודית והכרתי משפחות רבות אשר שואפות לעלות לארץ. זמן קצר לאחר מכן יאשה (גורביץ'), ידידי הוותיק, מקבל היתר יציאה ולפני עזיבתו השאיר צוואה – בכל מחיר סיים את תרגום האקסודוס והדפס אותו. את החלק ראשון הוא תרגם אבל בכל זאת, מדובר בספר עב כרס. אין טעם להוציא מהדורה מקוצרת. מה לעשות, עם מי לדבר, מי יתרגם מאיזו שפה, מנין אפשר להשיג מכונת כתיבה, מי ידפיס??? ברור שצריך למהר אבל ברור גם שאם הקג"ב יתפוס – הוא לא ילטף את ראשי; בית הכלא מובטח. האם יש מתרגם מקצועי בין מכריי? אין, וגם אם אני מכיר מישהו – או שאלה יחששו, או שילשינו על העניין הזה. ומנין יש כסף לשלם? המשכורת בקושי מספיקה לקיום. והיכן אפשר להשיג מכונת כתיבה? גם אילו היה כסף, זה מסוכן לקנות בחנות (גם בחנות מכונות כתיבה מופיעות פעם בשנה), אפשר להניח בביטחון שהקג"ב לוקח דוגמאות הדפסה מכל מכונות כתיבה, גם מאלו שנמצאות במשרדים השונים, גם מאלו הפרטיות שמגיעות לתיקונים וגם מהחדשות בחנויות. מתחילים לחפש בזהירות, והידד, מוצאים אצל מישהי מכונה שתמיד הייתה בידיים שאפשר לסמוך עליהן ובעל המכונה עזב. לקחתי את המכונה, קצת תיקנתי את האותיות, שימנתי, וישר לדודה שרה (שרה בבילסקי): "אין עוד מישהו, הבטחת ליאשה, את יודעת להדפיס בשתי אצבעות – קדימה!".

בוריס (טאובין), מרובה הכשרונות, לקח על עצמו להמשיך את התרגום ללא שכנועים מיותרים. דודה שרה, שגרה בחדר אחד עם שתי בנותיה, ישבה ערב ערב שעתיים והדפיסה בכל פעם שני עמודים שהקראתי לה, כדי שילך יותר מהר. היא עישנה כל הזמן, הניחה את המכונה על השמיכה, כדי שהשכנים והעוברים ושבים בחדר מדרגות לא ישמעו. כל צלצול או דפיקה בדלת הביאו לפרץ קללות גם אם זה חבר או חברה שבאו לבקר ולשתות תה ביחד – מה, אין להם מה לעשות עם עצמם? ומיד המכונה וכל החומר הכתוב והמודפס מוחבאים, לא רואים דבר.

ואיזו מכונת כתיבה זאת הייתה, את זה אזכור כל חיי! המקש המקולל e נתקע ובכל פעם שמקישים במקש n נוצר רווח מיותר, ממש סבל להדפיס כך. אנחנו לא מכירים טכנאי מכונות כתיבה שאפשר לסמוך עליו ולתת לבית מלאכה לתיקון מסוכן מדי. מה לעשות, סובלים היהודים בגלות, צריך הרבה סבלנות.

כל שבוע בוריס החרוץ מתקשר – תבוא לשתות תה. משמע - עוד חלק מהתרגום מוכן, צריך להביא לו את החומר שהודפס בינתיים ולאסוף את העמודים החדשים.

והנייר! על איזה נייר להדפיס? נייר תוצרת ריגה לא בא בחשבון (כדי שלא יגלו את מקור ההדפסה), תוצרת רוסיה לא מתאימה. הרי מההתחלה בדקנו שבנייר קופי דק אפשר להדפיס שמונה עותקים אבל בנייר קופי איכותי רק חמישה. והרי אנחנו נשמעים לסיסמא של לנין: "מה שפחות – כך יותר טוב". העותקים צריכים לעבור בין יהודי בריה"מ שנים רבות ולכן הנייר צריך להיות איכותי. בסוף בחרנו בנייר תוצרת ליטא, אבל הוא מופיע בחנויות בריגה רק מספר פעמים בשנה ולא בא בחשבון לקנות בפעם אחת יותר משתי חבילות. משמע, צריך לעקוב בחנויות העיר מתי מופיע נייר תוצרת ליטא ואז להתרוצץ בין החנויות השונות ובכל אחת לקנות רק שתי חבילות וגם זה תוך מבט מסביב שמא נתקל במכר כלשהו שיתחיל לשאול שאלות – למה אתה צריך נייר קופי?

ונייר זה עוד פרט קטן. נייר קופי זאת הבעיה. הוא תמיד חסר בחנויות, תוצרת רוסיה היא זבל, חמישה עותקים לא יהיו קריאים. איזו חגיגה זאת הייתה כאשר נתקלנו באחת החנויות בנייר קופי תוצרת פולין – אפשר לחיות! מיד אחרי ההדפסה את נייר הקופי שורפים בתנור ואת כל העמודים המודפסים מעבירים ל"מקרר", לחבר אמין ולא חטטן וישר הביתה – הרי מחר יום עבודה, עייף אבל עם תחושת סיפוק שיום זה לא עבר סתם, שתרמת טיפה קטנה למשהו מועיל.

לא היו שום נקיפות מצפון כשהצלחת "להרים" ממקום העבודה שלך כמה דפים של נייר קופי (בכל זאת רכוש המדינה) כשלא הצלחת לקנות את הנייר בחנות. אמנם הפרת חוק, אבל חוק שאוסר על העם שלך להכיר את השפה ואת ההיסטוריה שלו – לא קיים עבורי.

לא חשבתי גם על כך שאנו מפרים את זכויות היוצרים של ליאון יאוריס (Leon Uris, מחבר הספר), הרי בוריס לא ביקש ממנו רשות לתרגמו.

וכך עברה שנה קשה. הרי בספר היו 600 עמודים – כמה סרטים, כמה הצגות וכמה מנוחה הלכו לאיבוד – ושרה יושבת ליד המכונה וכל ערב ולא עוזבת עד אשר לא מסיימת את שני העמודים. במובן מסוים זאת עבודת החלוץ. אני זוכר את ז'בוטינסקי מתאר את הפגישה שלו עם יוסף טרומפלדור בחדרו הקטן באיסט-אנד בלונדון כאשר טרומפלדור מסביר לו מה זה חלוץ: "צריך לחפור תעלה – אני חופר אדמה, צריך לבנות בית – אני בנאי, צריך לסלול כביש – אני סתת אבנים, אם צריך..."

אבל איזה רגע מרגש זה היה כאשר שרה הייתה יכולה להדפיס באותיות גדולות בעמוד האחרון: "הסוף"! הייתה תחושת הקלה בלב – הרי עמדנו בהבטחתנו ליאשה היקר ולדוד (ורהפטיג).

אבל ישר התעוררה בעיה חדשה – הכריכה. למסור את ההדפסות לבית מלאכה לכריכת ספרים לא בא בחשבון. כמובן שפנינו ל-X האקסצנטרי שלנו (מדובר בשמואל-בובי צייטלין שהיה עדיין בריגה בעת כתיבת שורות אלה, ולכן לא חשף את שמו). הוא כדרכו שואל: "יהיה חצי ליטר (וודקה)?" "כמובן". כעבור שבוע חזרו כל העותקים כרוכים כיאות, כריכה פשוטה אבל איכותית.

ואז מתחילה הדאגה – מה להשאיר ומה לשלוח? לתת לצעירים או למבוגרים? כיצד להבטיח שהספר לא ייפול לידי הקג"ב ועוד, ועוד דאגות. התלבטנו רבות ובסוף החלטנו: שני עותקים נשארים בריגה ושלושה למסור לאנשים אמינים ברוסיה עם הוראה לתת עדיפות קריאה לצעירים, לא להרשות להעביר מיד ליד אלא כל פעם להחזיר לאותו איש כדי שכל עותק יהיה תמיד בשליטה.

כעבור חודש כבר לא נתנו לי מנוח: "בכל היקר לי, רשום אותי בתור, זכור להקדים אותי, הרי הילדים שלי גם צריכים לקרוא". מעניין שכעבור שנה סיפר תייר ישראלי: "פתאום הופיעו בארץ תיירים צעירים רבים מארה"ב. כשהתחלנו לברר מה דחף אתם לבלות את החופשה בארץ במקום בצרפת או באיטליה או בספרד, התשובה הייתה כי "קראנו את האקסודוס של ליאון יוריס". ואיך אפשר להשוות את ההשפעה של הספר על הצעירים בארה"ב עם ההשפעה שהייתה על הצעירים בבריה"מ? קשה לעשות הערכת יתר להשפעה שהייתה לספר זה על התעוררות התודעה הלאומית אצל צעירים יהודים בבריה"מ. חיים ארוכים לליאון יוריס!

בוריס קיבל מתנה על העבודה שלו – ספר בעברית על מלחמת השחרור ושרה קיבלה מצית שניגנה (וזייפה) את מנגינת התקווה והיא הייתה מאוד גאה במצית זו, עד אשר המנגנון המוזיקלי התקלקל. והעיקר הוא שאיש בעיר לא ידע מי תרגם ומי הדפיס את הספר. הספר היה קיים ועשה את עבודתו בהצלחה רבה אבל רק חוג מצומצם מאוד ידע מנין הופיע.

זמן קצר לאחר מכן מגיע בריצה X (בובי צייטלין) ואומר: "רבו שורותינו, רק עכשיו ראיתי תרגום נוסף מקוצר של אקסודוס לרוסית – רק 150 עמודים. זאת עבודה של קבוצה אחרת, אנחנו התחבאנו מהם והם מאתנו". אני עניתי לו – "מצוין, כן ירבו".

מדוע צריך סאמיזדט ברוסיה? האם כדאי הסיכון הזה? האם לא מספיקות השיחות, לא מספיקים השידורים ברדיו? האם התעמולה הסובייטית האנטי-ישראלית ואנטי-ציונית לא מעוררת מספיק תודעה לאומית אצל יהודים רוסיים? מהי למעשה המטרה של הסאמיזדט הרוסי? האם הוא מופנה כנגד המשטר הקיים ברוסיה? דעתי היא כי הוא נחוץ כל עוד היהודים ברוסיה משוללים אפשרות לקבל מידע אמין אודות העבר וההווה שלהם. המטרה שראיתי כעיקרית אז (לפני שנות השבעים) היא ליצור מאגר אנשים אשר מתעניינים בישראל ואשר רוצים לעלות ארצה. אפשר לשאול שאלה: האם בריגה, בווילנה וערים דומות, אין מספיק עולים בכוח? אכן, היו לא מעטים, אבל הרוב אז טרם הבשילו לצעד המכריע (של הגשת בקשות לעלייה). ומה קורה בעומק רוסיה? פרט לחוג מצומצם של האינטליגנציה במוסקבה ובלנינגרד, כל רוסיה היהודית ישנה שינה עמוקה. ובאוקראינה? הרי היהודים שם פחדו אפילו בלילה לחלום על ישראל, אם היו פותחים אתם בשיחה על ישראל הם ישר היו מנופפים בידיים בשלילה ומסובבים את הראש מסביב שמא מישהו שמע את הדיבור. לא, ברור שהתעמולה בעל-פה אינה יעילה, רק מילה כתובה תעשה את העבודה. אדם שקיבל לידיו, לדוגמה, את ספרון של משרד החוץ הישראלי "ישראל במספרים", את חיבורו של ז'בוטינסקי "איני מאמין" שבו הוא מנבא בשנת 1906 כי המהפכה הסוציאליסטית לא תפתור את בעיית היהודים, ספר של בן גוריון אודות מבצע סיני, ספר של יארוסלב מניאצ'קו "התוקפן" – כל זה לדוגמה, וכל זה בשפה הרוסית המובנת לו – אזי זה יגרום לו לחשוב ולחבר עם מחשבות שהיו לו לפני כן. הרי חמישים שנות התבוללות לא עברו עליו בלי להשאיר סימן ורק אחרי קריאה של החומר הכתוב והתלבטות בתכנו יצליח יהודי רוסי לחזור ליהדותו.

לא מילים יפות של פטפטנים, לא מעשים לא אחראים של הרפתקנים אלא עבודה שיטתית, קשה, יום-יומית ודקדקנית של הפקת הסאמיזדט עשתה את עבודתה והביאה לפיצוץ בשנים 1970/71. כמובן שיוזמי מסיבת העיתונאים ב-4 במאי 1970 (שלטונות בריה"מ קיימו מסיבת עיתונאים של יהודי חצר סובייטיים הנאמנים לשלטון נגד פעילי עלייה ונגד עצם הרעיון של עלייה) יכולים עכשיו רק לפכור אצבעות ולהצטער על הטעויות שלהם, אבל זאת בעיה שלהם. הם קיבלו תשובה הולמת – והתשובה הזאת גדלה כמו כדור שלג והשיגה את שיאה בימים 10-11 במרץ 1971. ושום פעולות של הקג"ב לא הצליחו לעצור את כדור השלג הזה.

הסאמיזדט היהודי אינו מופנה כנגד המשטר הסובייטי הקיים, הוא אינו חותר תחת השלטון הסובייטי ואינו מחליש אותו, כי האינטרסים שלנו הם אך ורק אינטרסים של ישראל ואין לנו צורך בדבר אחר.

השנה היא 1966 ובוריס, בלתי נלאה, מביא תרגומים של מאמרים מ"קול העם". הפלא ופלא, העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אנטי-ציונית, פרו-סובייטית, המכחישה את הרצון של יהודי בריה"מ לעלות לארץ והיחידי מבין עיתוני ישראל שיכול להגיע לבריה"מ – הוא זה שמביא לנו תועלת עצומה. הרי יש שם לא מעט מאמרים מעניינים אודות הכלכלה והפוליטיקה של ישראל, צריך רק לדעת לבחור את המאמרים ולקרוא אותם נכון. בלי הצורך לשנות דבר בתוכן המאמר, כל חודש יצא אוסף מאמרים מאוד מעניין. האקטואליות לא חשובה (הם הגיעו באיחור של חודש וחצי) כי המאמרים נתנו תחושת חיים אמיתיים בצורה מפורטת. יצרנו חוג קוראים, אמנם חוג סגור אבל רחב ומוגדר, שקיבלו לפי התור הקבוע את האוסף ומסרו אותו בשרשרת. ולא הייתה שום הפרת זכויות יוצרים! כל מאמר הובא עם פירוט של שם המחבר, מספר הגיליון ותאריך שלו. תודה רבה מגיע לחבר מיקוניס ולחבר סנה!

היו גם מקרים על גבול האנקדוטה. בשנת 1962 יאשה (גורביץ') שולח מכתב לחרושצ'וב, 12 עמודים עם מחאה חריפה נגד ניסיונות לגרום להתבוללות. בשנת 1963 הוא מראה לי טקסט של 50 עמודים: "תראה, זה חזר אלי בהיקף כזה. לפחות עוד שלושה או ארבעה אנשים טרחו ועבדו והוסיפו משלהם". ושוב – כן ירבו!

מגיע מאי 1967. המתח גואה בין היהודים, כל הזמן מדברים רק על נאסר, מצרים, אשכול, דיין, המדיניות הסובייטית, מה יגידו האמריקאים, מה יעשה דה גול וכדו'. מודאגים, גם חוששים וגם בטוחים שישראל תוכל לעמוד ולנצח, אבל מי חלם על הניצחון בשישה ימים. לילות בילו בהקשבה לתחנות רדיו של ישראל, לונדון, שוויץ וארה"ב והקשיבו לדיונים ליליים במועצת הביטחון ובאסיפה הכללית של האו"ם – לא היה זמן לישון. אבל לא הייתה אפשרות לקבל מידע נוסף. לא היו כבר תיירים ישראליים ופסק זרם המידע משם. ופתאום – הידד! זוג מריגה נסע לקייב, נכנס לחדר בבית מלון ומצא על השולחן שתי מהדורות של השבועון l'Express הצרפתי. עובדת הניקיון שפתחה להם את הדלת הייתה נבוכה כי היא הייתה אמורה לסלק כל מה שנשאר אחרי תיירים מחו"ל, הרי חס וחלילה לאנשים סובייטיים להיחשף לכתבי עת מחו"ל. טיפ של עשרה רובל עשה את שלו וכעבור שבוע שני כתבי העת היו בריגה ומי אם לא בוריס שוב החל את עבודת התרגום. עבד בימי חופש ושרה המסכנה הפסיקה את חופשתה וישבה על מכונת הכתיבה עד אשר עשרה עותקים היו מוכנים. אבל מה זה עכשיו עשרה עותקים לריגה כאשר כל אחד רצה לקבל עוד ועוד מידע, כאשר יהודים שהיו שווי נפש לישראל פתאום רצו לדעת את הכל. אבל הפעם לשרה כבר לא היה צורך לחזור על העבודה הזאת – היו כבר עשרות מכונות כתיבה, כל מי שהיה יכול היה משכתב, מצלם או אף משכתב ביד. כך יהודי ריגה, ולא רק של ריגה, למדו פרטים על מהלך מלחמת ששת הימים.

וכאן זה לא נעצר. הופיעו מקורות נוספים, והגיע לידי כך שפרסמו דוח סודי שהוכן עבור הוועד המרכזי של המפלגה אודות המשבר במזרח התיכון שבו נאסר הוצג באור לא כל-כך חיובי ומסמך זה החל לעבור בין היהודים.

קשה לתאר כיצד התיישר הגב של היהודים בעקבות מלחמת ששת הימים. אמנם הפסיקו את היחסים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל ולא נתנו שום היתר יציאה, אבל מצב הרוח של היהודים היה מרומם. הייתה הרגשה שהיום לו אנו מצפים, בוא יבוא. וכמה שיותר מאמרים אנטי-ציוניים התפרסמו בעיתונים, כך גדלה תחושתנו בצדקת דרכנו.

אבל אסור לשבת בחיבוק ידיים והיה צריך להמשיך ולעבוד כי הרי לצעירים יש המון שאלות ולכל השאלות האלה צריך לתת תשובות ועיקר השאלות נסובו אז מסביב לששת הימים. ושוב מזל – ממוסקבה הגיע אלבום שחיבר גנרל אמריקאי בשם מרשל שהיה עשיר בתמונות. ושוב החלה עבודה קדחתנית, הפעם לא היו חסרים צלמים יהודיים שלא חששו לעשות העתקי תמונות והתרגום לא היווה בעיה והנה – אלבום עם תמונות ותאור הקרבות עובר מיד ליד.

אבל כל זה לא מספיק. מאורעות מתגלגלים ויש מתח במזרח התיכון וצריך להתעדכן, והיכן להשיג חומר? ויום אחד קורא בעיתון מאמר המגנה את הצעירים שקונים מימאים זרים עניבות, גרביים וכל מיני שמאטעס תוצרת חוץ לארץ. אמנם את השמאטעס אנחנו לא צריכים, אבל אולי הם יכולים לקנות עבורנו עיתונים באנגלית או צרפתית או גרמנית? שלחנו את מי שהיה צריך לבדוק והתברר שתמורת התשלום הנאות הכל אפשרי וכעבור זמן מופיעים אצלנו Time ,Life ,Stern ,Spigel ואחרים ובכל אחד מהם יש משהו על ישראל והכל מנוצל.

בראשון בספטמבר 1968 יש התרגשות בריגה היהודית – חידשו את קבלת הבקשות להיתר יציאה. אנשים רצים לדואר לשלוח מברקים ולבקש דרישות מקרוביהם. לא כולם יודעים כיצד לנסח והפקידה הלטבית של מחלקת המברקים מנחה אותם: "תכתבו כך וכך, אני כבר העברתי מאה מברקים כאלה". אלא שהשמחה הייתה קצרה. מספר חודשים נתנו היתרי יציאה, גם אם לא לכולם, אבל בפברואר 1969 השלטונות הפסיקו לתת היתרי יציאה.

אבל באותה תקופה יהודים רבים שלפני ששת הימים לא חשבו על כך כבר הגישו בקשות להיתרי יציאה. כמות הסירובים של השלטונות לתת היתרי יציאה גדלה, יותר ויותר יהודים שאלו את את השאלה – מה קורה? האם השלטונות חידשו את קבלת הבקשות להיתרי היציאה כדי להפסיק זאת? האם השלטונות .חושבים שהם יכריחו אותנו לוותר על המחשבה לעלות לארץ? לא יקום ולא יהיה.

פעילים רבים באמת עזבו וגם חלק מהסאמיזדט התיישן ואילו העניין במידע רק גדל והלך. הצעירים דרשו: "תנו לנו לקרוא חומר, תנו לנו מידע". היה ברור שצריך לצופף שורות. וכך נפגשנו, אנשים של דורות שונים, גם הצעירים, בני 18-20 ובני גיל ביניים ומבוגרים יותר, והחליטו שצריך לנצל את כל האפשרויות. ואם עד כה כל קבוצה עבדה בנפרד הרי שהחל מהקיץ של שנת 1969 הפעילות עלתה רמה. הבסיס היה הפקת הסאמיזדט. הכנו רשימות עם חלוקת משימות לדחופות יותר ודחופות פחות. חיפשנו ומצאנו מכונות כתיבה ואלוהים, איזה מכונות כתיבה אלו היו! מיושנות, כבדות – אחת מהן שקלה קרוב לשלושים קילוגרם ואיזה סבל זה היה להעבירה מדירה לדירה. היה רק בחור אחד חזק דיו כדי לסחוב אתה. וכיצד אורזים אתה להעברה? הרי אסור להיראות ברחוב עם מכונת כתיבה. להתעסק עם מכונת הכתיבה הזאת היה עינוי ממש.

לכל מכונת כתיבה היה צריך לתת שם, הרי אי-אפשר היה לומר בטלפון: "תביא אלי את

ה"Mercedes" וכך המכונה הזאת קיבלה את הכינוי "קרוקודיל". לא יודע מה חשבו סוכני הקג"ב שהקשיבו לשיחות טלפון כששמעו את המילה "קרוקודיל", אבל עובדה היא שאת המכונה הזאת הם לא מצאו.

בעיה נוספת הייתה מיקום המכונה, הרי לא בכל דירה אפשר לשים אותה. בנוסף להסכמת בעלי הדירה היה צריך לבדוק את השכנים, הרי את תקתוק המכונה לא ניתן היה להשתיק לגמרי. היה צורך להדפיס וכאן הייתה התלבטות גדולה. היו קלדניות מקצועיות שהיו יכולות לעבוד מהר אבל לא יכלו לוותר על האפשרות להכנסה נוספת והן גם היו בעלות דרישה לאיכות המכונה ולא היה אפשרי לתת להן לעבוד על מכונת כתיבה כמו הקרוקודיל.

הופיעו בחורות רבות שהביעו עניין לעשות הדפסות, אם אצלן בבית או אצל אחרים, אבל הבעיה הייתה שכישורי הדפסה שלהן היו נמוכים וגם לא היה להן עודף זמן וכל זאת בנוסף לכללי שמירת הסודיות. סוכם כי כל אחת מתעסקת רק עם המכונה שלה, מקבלת ומחזירה רק את החומר שהודפס במכונת כתיבה שלה. ולמרות כל הבעיות האלה, כאשר איחדנו את המאמצים – הסאמיזדט החל לזרום בזרם שלא הכרנו קודם לכן. וכמובן שהמשימה הקשה הייתה לא רק להדפיס ולשכפל אלא גם להפיץ. לכל אחד היה חוגק קוראים משלו וחוג זה גדל והלך, אבל האמת היא שראינו את המשימה העיקרית בשליחת עיקר החומר לרוסיה. תמיד מצאנו צעירים שהיו להם קרובים בערים אחרות ולקחו על עצמם את המשימה הזאת, למרות הסיכון הכרוך בכך, ובתמורה קיבלנו משם נייר וסרטי הדפסה.

חלק מהאנשים עסקו בשכפול על-ידי צילום. הם העדיפו את השיטה הזאת שהייתה יעילה יותר אבל הייתה בעיה מעיקה מאוד של השגת נייר צילום. היה צורך בנייר במידות מסוימות ובכמות מספקת ולא ניתן היה לקנות בחנויות את הכמויות הדרושות בלי לעורר חשד את הכמויות הדרושות וגם לא תמיד היוזה היה בנמצא.

מאמצים וזמן רב הושקעו בארגון חוגים ללימוד עברית. בעיר היו ספרי לימוד (אלף מילים) בודדים ולא נתנו יותר להעביר נוספים מישראל. היה צריך להשיג, והשגנו. אנשים מערים אחרות עזרו רבות בכך - הבאנו שתי מזוודות עם הספרים האלה. היה צריך למצוא אנשים מבוגרים שידעו עברית ושיסכימו ללמד, היה צריך להתאים מורים לתלמידים ותלמידים למורים ותלמידים לתלמידים שיהיו ברמה דומה ויכולות לימוד דומות, היה צורך למצוא דירות מתאימות, שהשכנים לא ישמעו. כל זה דרך כמות אדירה של זמן ומאמץ. אבל לא היה מחסור בעקשנות ובאנרגיה כי ראינו לפנינו את המטרה. וגם ראינו בעינינו את התוצאות. המון צעירים שלא התעניינו בנושא יהודי קודם לכן, הצטרפו אלינו. העניין שגילו בישראל היה גדול יותר ויותר בין הצעירים. צעירים רבים התאספו בערבים למסיבות, שרו שירים ישראליים, הקשיבו לתקליטים ישראליים או להקלטות שעל הטייפים.

בוריס, שוב בלתי נלאה, הגה והביא לידי ביצוע רעיון אדיר – היה לו אוסף גדול של גלויות מהארץ שאותו הוא השלים ככל יכולתו וערך להם רישום מדוקדק. הוא צילם מהם שקפים והראה אותם לקבוצות שונות. בהיותו מומחה גדול בגיאוגרפיה והיסטוריה ישראלית הוא ליווה את תצוגת השקופיות בהרצאות בנושאים שונים. ירושלים, תל-אביב, גליל, קיבוצים, ארכיאולוגיה, חקלאות.

תיאור החקירה בקג"ב.

מסמך זה נכתב לפי בקשתה של כלתו דאז של עזרא רוסינק, אָלָה רוסינק (אָלָה לוי דהיום) לצורך כתיבת ספרה "כמו השיר, כמו חלום" במטרה לתת רקע לאירועים שהתרחשו בריגה לאחר שאָלָה עלתה לבד לארץ ללא בעלה (יוסי רוסינק, בנו של עזרא). עזרא פונה אל אָלָה ומספר לה את השתלשלות העניינים וכך צריך לקרוא את המסמך.

זה קרה 9 ימים לאחר עזיבתך לישראל (בלי יוסי בעלך). האם הופתעתי? בשום אופן לא. אבל גם תענוג זה לא היה. בקיצור, בשעה 11 בבוקר קוראים לי לבוא למשרד. בכניסה למשרד עומד איש צעיר וגבוה, נראה טוב. פוגש אותי כמו שפוגשים מכר ותיק, עם חיוך: "אני מהקג"ב, אצטרך היום להטריד אותך, לא תעבוד היום יותר, תמסור את מה שלא סיימת (לעמיתיך) ואני ממתין לך".

אמנם ללא הודעה בכתב כדרישת החוק, אבל מאידך החלטתי שאם יש לי אפשרות אז לא אתווכח ואנצל את ההזדמנות להתקשר הביתה כדי שהמשפחה ובפרט יוסי בני ידעו. אני עולה למקום עבודתי ומנסה להתקשר, כמובן שהטלפון בדירה מנותק. לידי עמד בחור יהודי צעיר, משלנו. אני מבקש ממנו שיצור קשר עם הבית שלי ויודיע שיוסי יעזוב את הבית. בודק את הכיסים שלי, מוציא את כל מה שלא חיוני ולובש מעיל. מנסה להתקשר שוב ושוב, הטלפון מנותק. וכבר מופיע לידי המנהל: "ממתינים לך, אל תתעכב".

יורדים למטה, יוצאים ביחד החוצה ונכנסים לוולגה (רכב נפוץ שנחשב לאיכותי אז). אני שותק ואילו האיש הצעיר מתחיל את השיחה מיד: "אתה לא מופתע שאנו מטרידים אותך?" עניתי: "לא, אני לא היחידי". ומיד: "כלתך נסעה?".

"כן, בשני בנובמבר"

"ומה עם יוסף?"

"יקבל הזמנה מאשתו וייסע גם" -

אני ממתין במתח לתשובה.

"וזה יהיה תלוי בך, כיצד אתה תתנהג היום."

הנה זה בא, מה שכל הזמן פחדתי ממנו. כן, מודה, פחדתי. החודשים האחרונים היו מתוחים מאוד וכל יום חששתי שזה יגיע. ציפיתי שזה יגיע הרבה יותר מוקדם, אז מדוע זה לא קרה עד כה?

אני עקבתי בעיון רב אחר החקירות, מעטים היו מעורים במהלך החקירות כמוני. ידעתי את הכול או כמעט כל מה שהתרחש בריגה לפני גל המעצרים בעקבות כישלון ניסיון חטיפת מטוס, מבחינת סמאיזדט. לפי האנשים שהוזמנו לחקירות בקג"ב ולפי השאלות שנשאלו ידעתי את מה הקג"ב כבר יודע ומה אינו יודע, ידעתי מי מהעצורים הודה או אישר עובדות מהודעות של אחרים וידעתי מי סירב להודות או שמר על זכות השתיקה.

ידעתי היטב כי ההיגיון של החקירה יביא ללא ספק אלי, לחקירה שלי, השאלה הייתה רק באיזה שלב זה יקרה.

הייתי מוכן לכך. זמן רב התלבטתי כיצד להתנהל בחקירה – האם לענות על הכול בתשובת הכחשה או שפשוט לסרב להעיד. לאט לאט הגעתי למסקנה שעבורי יש רק מוצא אחד והוא סירוב להעיד. ידעתי היטב כי זה נוגד לחוק, כי העד חייב לתת עדות. ידעתי היטב שאני יכול בן רגע להפוך לנאשם – לא היה בכוחי למנוע זאת – אולם השיקול שלי היה לא רק של התועלת אלא גם של העיקרון.

המכה שהנחית הקג"ב בקיץ 1970 על התנועה הנאבקת לעלייה לישראל – מטרתה הייתה להפחיד את כולנו. הם פעלו לפי המתכונת הסטאליניסטית. אמנם השיטות השתנו מעט, לבשו צורה של אמצעים "חוקיים", אולם המטרה הייתה ונשארה זהה – לזרוע פחד. האם הם הצליחו? לא. הרי כל מהלך האירועים שהתרחשו לאחר מכן הראה ההיפך. למשל, אם בקיץ 1970 היה לנו קושי באיסוף חתימות על מכתבים גלויים ורבים סירבו לחתום, הרי שבסתיו המצב השתנה לטובה, והיהודים השואפים לעלות לארץ הפסיקו לפחד ועל הלחץ מצד הקג"ב ענו בלחץ נגדי היחידי שידעו וזה אומר לשים את החתימה על המכתבים הגלויים.

בתנאים אלה סברתי שהדרך היחידה היא לסרב להעיד בכלל, לסרב לדבר כלל עם החוקר בנושא החקירה. ידעתי שאצטרך לבסס את הסירוב שלי לתת עדות, אם לא ביסוס משפטי שלא יהיה תקף, אז לפחות ביסוס מוסרי. אלה היו לי בשפע. ראשית, התיק בקג"ב נקרא "פעילות אנטי-סובייטית". איזה פעילות אנטי-סובייטית? הפעילות שלנו הייתה פרו-יהודית, פרו-ישראלית ואם כבר אז פרו-ציונית אבל בשום אופן לא אנטי-סובייטית. האם רצינו להרוס את המשטר הסובייטי? האם רצינו לשנות סדרי בראשית בברית המועצות? איזה שטויות, איזה טמטום! אנו רצינו דבר אחד – להתאחד עם העם שלנו בישראל, לחלוק איתו את השמחות ואת הקשיים, את כל הגורל שלו. לא היו לנו עניין בשלטון הסובייטי. רק בדמיון החולני של אנשי הקג"ב אשר חונכו על-ידי "אבי העמים" (סטאלין) ואשר חושבים בסגנון הסטליניסטי היה יכול להיוולד הדימוי של תנועתנו כ"אנטי-סובייטית" לפי המתכון הישן של "מי שלא איתנו – הוא נגדנו".

הסיבה השנייה לסירוב היה גורלה של בתי אילנה. באותה תקופה כבר הייתה השנה השביעית לפיטורים שלה מבית הספר לרפואה. בגלל מה? האם היא למדה לא טוב, הפרה תקנון כלשהו? שום דבר מסוג זה. "העבירה" היחידה שלה הייתה הגשת בקשה לקבלת היתר יציאה יחד עם המשפחה בשנת 1963. זה היה בדצמבר 1963 וכעבור חודש, בסוף ינואר 1964, הגיעו אלינו שני חברים שלה למחזור, יהודים חברים בוועד הקומסומול, ביקשו לא לספר על השיחה הזאת וגילו כי לוועד המפלגה הגיעה הוראה מהקג"ב לפטר את אילנה מבית הספר לרפואה וגם כי צפוי סירוב לבקשה להיתר היציאה. בהמשך אכן ארגנו אסיפת סטודנטים לדיון בנושא של אילנה, הכינו מספר סטודנטים רוסיים להוקיע אותה, סתמו את הפיות של כמה יהודים שתהו מדוע צריך לפטר אתה מהלימודים וכעבור זמן מה אילנה קיבלה הודעה על הפסקת הלימודים שלה...

כמה מכתבים כתבתי, כמה פעמים פניתי בעצמי אישית לשרים, למוסדות משפט ולבעלי תפקיד אחרים! וכל פעם חזר אותו סיפור – תחילה התגובה: "זה לא ייתכן, זה לא חוקי". אבל זאת הייתה רק התגובה הראשונה. לאחר שפנו לרקטור בית הספר לרפואה המצב השתנה: "אין ביכולתו לעשות דבר".

הרי גם במקרה זה הקג"ב הלך לפי המתכונת של וישינסקי (התובע הראשי הידוע לשמצה מתקופת סטלין) כי "אם המטרה מצדיקה זאת, אפשר להתעלם מהחוק" כלשון האמרה הידועה שלו, ולמרות שווישינסקי כבר נשכח באותה תקופה, הרוח שלו עדיין הייתה חיה.

מטרת הפיטורים של אילנה הייתה פשוטה: ללמד לקח לכל הצעירים היהודיים, הסטודנטים, במטרה להפחיד אתם מפני הגשת בקשות להיתר יציאה והדוגמה של אילנה נודעה מיד לכל יהודי ריגה. כל המחאות והתלונות שלי לא עזרו – כל פעם התשובה הייתה: "תוותרי על הרעיון של היציאה ותוכלי להמשיך וללמוד".

לוותר על אפשרות לעלייה – זאת יריקה לפרצוף שלך עצמך. אילנה לא יכלה להסכים לכך. לי זה כאב מאוד שהיא לא יכלה לסיים את הלימודים למרות הכישורים שלה, אבל הייתי גאה באילנה שבכל השנים לא באה אלי אף פעם בטענה על שום מהלך. אבל כל הזמן הכאב על השנים האבודות של אילנה היה נוכח ועכשיו, אם החוקר של הקג"ב חושב שאני צריך לומר להם את מה שהם רוצים – לא יקום ולא יהיה!

כל זה עבר במהירות בראשי באתן דקות מעטות שהמכונית נסעה לכיוון מרכז העיר. לא מספיק הם הרסו את החיים של אילנה, עכשיו הם רוצים גם לסחוט אתי עם החיים של יוסי? בהדרגה עלתה מחשבה שהייתה קודם לכן חבויה בתת-הכרה זמן מה, שהיציאה של אָלָה לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של ניסיון סחיטה שהוכן מזמן. ניסיון לשחק ברגשות של אב שרוצה באושרו של הבן ואשר מוכן להיפרד ממנו רק כדי שיתאחד עם אשתו בארץ וכל זאת כדי לקבל מהאב את העדות שנדרשת לסיום המוצלח של המשפט! החישוב הוא נואל וכל האמצעים למימושו הם בידי הקג"ב המחשבה הזאת עוררה אצלי זעם שלא הכרתי אצלי עד אז.

מגיעים לבניין הקג"ב. בריגה התהלכה בדיחה שזהו הבניין הגבוה בעיר. שואלים מדוע, הרי יש בניינים גבוהים ממנו? התשובה היא כי אפילו מהמרתף שלו רואים את סיביר.

עובדה היא שכעת כל ששת הקומות של הבניין עוסקים בעניינים יהודים כאילו שלקג"ב אין עוד מה לעשות פרט לזה. ובמרתף של הבניין יושבים ארבעה חברים שלנו. באילו תנאים?

בצורה מפתיעה אומרים לי: "תמתין ברכב". ממתין. כעבור כמה דקות נכנסים עוד שניים, אחד מהם מחזיק תיבה מלבנית ועוד מכשיר. המחשבות רצות בראש בצורה קדחתנית, מה זה יכול להיות?

והאיש הצעיר אומר: "אתה כמובן ניחשת כבר שאנו נעשה אצלך חיפוש?" איך לא ניחשתי קודם שהמכשיר הוא מגלה מוקשים. אבל מה הם חושבים למצוא אצלי? הרי הדירה שלנו "כשרה" מזמן. לפסח לא מנקים כך את הדירה כמו שעשינו הקיץ, לאחר כל החיפושים שהחלו בחודש יוני. ומה הם מקווים למצוא עכשיו, בחודש נובמבר?

מגיעים לבית, שניים הולכים לחפש עדים, ואילו אני עם הצעיר נכנסים לבית. אני נכנס ראשון ואני כבר מהדלת אומר לאשתי: "החברים רוצים לראות מה יש לנו בבית". היא מבינה מיד. ומה אני רואה – יוסי רק לובש מכנסיים! ישן עד מאוחר, לא רצה לקום ואילו הטלפון הגיע רק דקה לפני שנכנסנו. כמובן שהטלפון היה מנותק עד אשר הגענו, הרי הם צריכים את התקשורת בעת החיפוש.

טוב, מה לעשות, גם יוסי נפל. חבל, הרי הקג"ב סברו שהוא במוסקבה!

נכנסים השניים יחד עם העדים. הפרוצדורה החוקית נשמרת!

מציגים לי צו חיפוש, ערוך בצורה חוקית ומטרתו היא "גילוי מכונות כתיבה, חפצים וחומר מודפס הנוגעים בתיק הפעילות האנטי-סובייטית", הכולל את כל החתימות והמאושר על-ידי התובע של לטביה. אבל מה מוזר: הרי היום 11 בנובמבר ואילו כל החתימות הן מיום 28 באוקטובר. עברו כבר שבועיים. כלומר במקום לבוא ב-29 באוקטובר הם המתינו שבועיים. לשם מה? נכון, ב-28 באוקטובר יצאתי למוסקבה להיפרד ממך. משמע שהם המתינו ליציאה שלך!

מתחיל החיפוש. אמנם לפני כן הם מציעים למסור את כל החומר האנטי-סובייטי ואת מכונות הכתיבה ואז החיפוש יתבטל. עכשיו ברור לשם מה הם זקוקים לגלאי מוקשים! אני מתחיל לצחוק להם בפנים.

אני מודיע להם כי לצערי איני יכול להיענות כי אין לי מכונת כתיבה. מציע להם ספר בעברית שהגיע עם הדואר של אותו בוקר – ההיסטוריה היהודית. אבל הם לא מעוניינים. אפילו מכתבים מהארץ אין הם רוצים לקחת. איזו התקדמות! לפני חצי שנה הם אספו בחיפושים שלהם לא רק ספרים אלא גם גלויות ובולים מהארץ. בכל זאת משהו השתנה כבר אצלם.

עושים חיפוש בצורה יסודית, אבל בזהירות, לא מקלקלים כלום, לא קורעים שום דבר, לא רוצים לתת תירוץ לתלונות על התנהגות לא חוקית. החוקר מעיין ארוכות בתמונה של הצייר קוזקובסקי ז"ל "די שטיפמאמע" (אם חורגת ביידיש). בתמונה מכשפה זקנה שביד אחת מלטפת על ראשו של ילד יהודי וביד השנה מרביצה לו בגו. החוקר: "את מי לדעתך מייצגת הזקנה הזאת?". שאלה פרובוקטיבית שעליה אני עונה משהו בסגנון "נחש בעצמך".

מדפדפים בכל הספרים וכל המכתבים הישנים מהארץ, ופתאום אני רואה כי אחד מראה לשני מברק מאחותי מירושלים. שניהם לא חזקים באנגלית ולכן אני לוקח וקורא את המברק מדצמבר 1966: "בעקבות הודעת ראש הממשלה קוסיגין בפריז כי הממשלה הסובייטית לא תתנגד לאיחוד משפחות, אני שולחת..." הם מסתכלים באי-נוחות אחד על השני, נבוכים.

בהמשך הם עוברים על התיק עם העתקי בקשות להיתר יציאה שמודפסות על מכונת כתיבה ולוקחים כמה מהם. אני מבין שזה לשם השוואת צורת ההדפסה של מכונות כתיבה אבל כאן אני שקט. מכונות הכתיבה של הסאמיזדט לעולם לא שימשו להדפסת מכתבים רשמיים. בהמשך הם לוקחים גם את ספר הטלפונים הביתי. גם כאן אני רגוע, ספר הטלפונים הישן הושמד מזמן.

אחד מהם מחטט במגירות שולחן הכתיבה, עובר על הנגטיבים. פתאום בידיו קסטה מתכתית של סרט צילום שלא נפתחת. יוסי לוקח אתה ביד ומצליח לפתוח את המכסה שתפס חלודה וממנה נופל סרט צילום. החוקר מסתכל מול האור ואני ויוסי מסתכלים מהצד ובעיניים שואלים אחד את השני – משהו לא בסדר? נראה סאמיזדט, כנראה שנפלנו! החוקר בשמחה מראה לעדים את הסרט, ראו כאן יש טקסט, שם בין יתר החפצים לאיסוף.

פתאום שומעים צלצול. החוקר פותח את הדלת ונכנס מנדל גורדין (אחד מפעילי העלייה וגם חבר משפחה). כמובן, הוא היה צריך לבוא היום עם רשימת עורכי הדין שאליהם היה צריך לפנות בחיפוש מישהו שיהיה מוכן להגן על העצורים. כמובן, היכן שיש חיפוש שם מנדל צריך להופיע! מבקשים ממנו להזדהות עם מסמכים, עורכים עליו חיפוש בכיסים ומושיבים אותו על הכיסא בלי אפשרות לזוז. אחד מהם מתקשר טלפונית לק.ג.ב והחוקר מניח את האפרכסת ואומר למנדל: "אתה חסר מזל, איזו פעם אתה כבר נופל על החיפוש!".

הזמן מתקרב לצהריים וכיוון שחדר אחד נשאר לא בדוק, הם סוגרים אותו עם חותמת והולכים. נראה לי שמתחילים להבין שלא ימצאו שום דבר ממשי. בחצר נשארת מכונית עם מספר אנשים שיושבים בפנים וצופים בלי תנועה. לא עזבו עד אשר כל החוקרים לא חזרו מהפסקת צהריים.

השעה כבר ארבע. החוקר בשם אומלצ'נקו מציע לי לנסוע אתו לקג"ב במכונית למרות שהחיפוש לא הסתיים.

נוסעים ושם עולים לקומה השישית, קומת החקירות. החדר מרווח ובו מכונת כתיבה וטלפון. אני פושט את המעיל ומצית סיגריה. אני יודע שעכשיו הוא הרגע המכריע. איני יודע עדיין אם יש או אין בידם צו מעצר, הרי הם לא יאמרו זאת עד הרגע האחרון. זה הרי תלוי אם העדות נגדי באה מפי אחד או שניים מהעצורים. אם זה אחד – זה לא מספיק למעצר, אם זה שניים – הכול יכול להיות. ואני שם לב שגם אמלקוביץ' לא ממהר, מדפדף בניירות, כנראה מתכונן לשיחה, ברור שהוא יתחיל משיחה ולא חקירה עם פרוטוקול, הרי התפקיד שלו הוא להביא את הנחקר למצב בו הוא יענה לשאלת החוקר תשובה שהחוקר מעוניין בה.

הרי אני כבר ידעתי את השיטות שנוקט אמלקוביץ'. הוא לא הטיפוס של החוקר מתקופת סטאלין; הוא לא צועק, לא מקלל, לא מאיים בצורה גסה. הוא משוחח עם הנחקר כידיד, כחבר, כדורש בטובתו. הוא יציע סיגריה, הוא ישאל אם אתה לא רעב, אולי אתה רוצה לשתות, האם לא עייפת. לעולם לא ירים את הקול, בכל הזדמנות יגיד: "אני מבין אותך היטב", "מזדהה איתך", "חבל לי עליך" וכל הזמן יחתור בהתמדה להשגת מטרתו. אחד הכלים היעילים שלו היא החנופה. ידעתי כיצד הוא גרם לפתיחת פיו של אחד חכם רק לפני שבועיים תוך שימוש בחנופה ובסבלנות.

כמובן שלהתעסק עם חוקר כזה פחות נעים ומסוכן הרבה יותר מאשר עם חוקר גס רוח.

הנה הוא מתחיל את השיחה ושוב מפעיל את הנשק הכבד: "אני חייב להזהיר אותך כי רבות תלוי בתוצאות השיחה הזאת. לבנך יש סיכוי טוב לקבל אישור יציאה ויש גם לך סיכוי לצאת בעוד מספר שנים (!!) ותפגוש את "המולדת" שלך. אבל אם לא תתנהג טוב, תגלה כי ללא האישור שלנו איש לא מקבל אישור יציאה. בנך לא יראה בקרוב את אשתו ועבורך... לך תדע אילו תוצאות תהיינה" .

אני מרגיש את הזעם שוב עולה בי ויחד עם הזעם – בוז. זה טוב, זה יעזור לי לשמור על השקט. אם לתת פורקן לעצבים אז הכול אבוד. אני לא עונה ורק מסתכל לו בעיניים. והוא ממשיך: "תאמין לי שאנשים רבים אצלנו חשבו האם לזמן אותך או לא. הרי באים אליך אנשים צעירים, שומעים לך ולאחר מכן הם מוכנים לכל פשע, למשל חטיפת המטוס". כאן אי-אפשר היה כבר לשתוק ואני מפסיק אותו: "אילו הייתי יודע על התכנית לחטיפת מטוס..." ואמלקוביץ' ישר תופס אותי במילה: "היית בא אלינו...?". "אליכם כמובן לא הייתי בא, זה לא בא בחשבון, אבל הייתי בכל כוחות הנפש שלי מנסה למנוע מהם מלעשות את הצעד שאני חושב כשגוי. אני הייתי משתדל להוכיח להם שזאת הדרך הלא נכונה, שצריך ללכת בדרך היותר קשה של מאבק המוני לזכות היציאה, בדרך גלויה וחוקית, בדרך פנייה לדעת הציבור בכל העולם, כדי שכל העולם יבין שבברית המועצות יש לא עשרה יהודים שרוצים לצאת בכל מחיר אלא שיש חלק ניכר (מקובל עלי שלא כולם) שמרגיש את עצמו קשור לישראל ושרוצים בצורה שקטה אבל עיקשת להשיג את הזכות הטבעית לחיות היכן שהם רוצים. ואם לא הייתי מצליח לשכנע אותם, הייתי נוקט אמצעים אחרים למנוע מהם את הצעד הזה וזאת משום שהצעד הזה נתן לכם, קג"ב, את האפשרות להנחית מכה על התנועה שלנו על-ידי החיפושים והמעצרים״.

״ומסיבת העיתונאים שלכם מהרביעי במרץ 1970 - אתם חשבתם שתפחידו את היהודים, כבר אז כיוונתם את המכה, רק ציפיתם לתירוץ, לשגיאה שלנו כלשהי ואילו לא היה מקרה המטוס, היה משהו אחר״.

באותה נקודה אמלקוביץ' לא התאפק ואמר בטון מוזר: "משמע היה משהו אחר..." ואני הבנתי שקלעתי לנקודה הנכונה.

כמובן שאמלקוביץ' הוא רק חוקר, מטרתו היא לקבל ממני את העדויות הדרושות לו. הוא לא רצה לנהל שיחה בנושאים כלליים ולכן "ניגש לעניין". שלוש שעות הוא ציטט לי עדויות בהן אני נזכר, שלוש שעות הוא ניסה לשכנע אותי שהעובדות ידועות וניסה לתפוס אותי בלשון תוך שימוש בשיטות ובתרגילים שונים, כולל האמירה: "אני אחקור אותך רק אודות מכונות הכתיבה, אני יודע שאתה יודע הרבה יותר, אבל לא נשאל אותך לגבי כל מה שאתה יודע". אני לא תינוק וברור לי שבקג"ב מספיק להודות בעובדה אחת ולא תגמור אתם.

בשעה שמונה בערב הוא איבד את סבלנותו והודיע לי בצורה תוקפנית שבכל העבר שלו לא היה לא בן שיחה כל כך לא נעים והכניס נייר עם נייר העתקה לתוך מכונת כתיבה לצורך הפרוטוקול. עכשיו הגיע הרגע המכריע. כל מה שנאמר עד כה היו סתם מילים, חשוב מה שייכתב בפרוטוקול. ומול עיני, כמו בסרט, אני רואה את כל החיים שלי. לא הצלחתי לעלות לארץ בשנת 1939, הסרטיפיקט איחר להגיע והחלה מלחמת העולם השנייה. אני קיבלתי אותו בראשון ליולי 1940, שבועיים לאחר כניסה הרוסים ללטביה, כשכל הדרכים החוצה היו כבר חסומות.

גירוש לסיביר, חזרה לריגה, הגירוש השני, נדודים ברוסיה. חזרה בריגה בשנת 1963, תחילת המאבק לעלייה, פיטורי אילנה מבית הספר לרפואה ועכשיו גם יוסי ואָלָה! הוא כאן והיא שם! והאושר שלהם תלוי בי!

אבל מה – הקג"ב מבטיח ואני אאמין להם? אני אמור להאמין לאויב? אני אאמין לילדים שלי ואני אחשוב רק מה הדעה שלהם תהיה לגבי. והדבר החשוב ביותר עבורי הוא שהם לא יאבדו את הכבוד באביהם ובמקרה של הודאה שלי אין לי לצפות לקבל מהם כבוד. אני מכיר את בתי, מכיר את בני וסומך על אָלָה, פשוט כואב לי על אהבת הצעירים שלהם. אבל אין מה לעשות, אין דרך אחרת. עם אשתי אנחנו נפרדנו בלי לומר זאת במילים. אני מעריץ את האומץ שלה, לעולם לא מילה של תוכחה (על הפעילות). כואב לי על אמי הרחוקה, על אחותי, אבל אין לי דרך אחרת – רק לסרב לתת עדות ונראה מה צופן העתיד.

ואמלקוביץ' שואל את השאלה הראשונה: "האם אתה מכיר את הנאשם ארקדי שפילברג? היכן וכיצד הכרת אתו?" פונה אלי וממתין לתשובה.

"אני אכתוב את התשובה בעצמי" הוא מוציא את הנייר ממכונת הכתיבה ואני כותב: "מסרב לתת עדות".

את זה אמלקוביץ' לא צפה. במהלך השיחה הארוכה אני לא הזכרתי במילה שלא אתן עדות. הוא מסתכל אלי בעוינות: "מתי קיבלת את ההחלטה הזאת?"

"עכשיו, במהלך השיחה שלנו".

"את הסירוב צריך לנמק".

"בבקשה..." אני לוקח שוב את הפרוטוקול וכותב: "מאחר ואין לי שום שייכות לפעילות אנטי-סובייטית מכל סוג שהוא" וחותם.

הוא שוב מכניס את הנייר למכונת הכתיבה וחוזר על אותה שאלה לגבי שאר הנאשמים ואני כל פעם כותב אתה תשובה. ועכשיו המתח ירד לי לגמרי. אני שליו וקר כמו קרח וזה נותן לי סיפוק אדיר. אני רואה שאמלקוביץ' עצבני בצורה גלויה.

הטלפון מצלצל ואני שומע רק את התשובה של אמלקוביץ': "תראה, הוא מסרב לתת עדות". משמע הפיקוד רוצה לדעת אם העבודה שלהם נושאת פרי. אמלקוביץ' מסיים את החקירה, מציע לי לצאת ומכניס אותי לחדרון פצפון מהצד השני של המסדרון. אני צריך להמתין. החדר הזה מוכר לי מסיפורי הנחקרים. זהו החדר אליו מכניסים את הנחקרים "כדי שיחשבו מחדש". האווירה מדכאת – ספה ישנה עם קפיצים שבורים, שולחן, מאפרה וזהו. לא מעט אנשים הושארו כאן לחשוב מחדש. לא, זה עוד לא הכלא, זה רק אגיטפונקט (בציניות, כי אגיטפונקט או תחנת התעמולה, היא משרד לריכוז פעילות לניהול תעמולה מפלגתית בבריה"מ שמטרתה לשכנע את הציבור בצדקת דרכה של המפלגה הקומוניסית). רק הסורגים בחלון מזכירים את הכלא.

חברים רבים שלנו הושארו בחדרון זה "לחשוב" ולפעמים הבדידות הלוחצת ותחושה של חוסר מוצא וחוסר מפלט נתנו את התוצאות הרצויות מבחינת הקג"ב. אבל היו גם מקרים אחרים, כאשר אנשי הקג"ב נאלצו למשוך כתפיים בחוסר אמון והיו מקרים לא מעטים כאלה וכנראה תרמו לתודעתם של אנשי הקג"ב שלא יצליחו לנצח את היהודים. היו מקרים מבדחים ממש. לדוגמה, סאשה דרוק (היום חיים דרורי) נשלח לחדרון זה לזמן ארוך אחרי חקירה קשה מאוד והוא פשוט נרדם, בכל זאת בחור צעיר. נרדם בשינה עמוקה והחוקר נאלץ להעיר אותו ממש. האין זאת חוצפה? במקום לצעוד שלושה צעדים הלוך ושלושה צעדים חזור (יותר מזה החדרון לא אפשר) ולהיות בייאוש, הוא נרדם! איזה חוסר כבוד לקג"ב!

דוגמה אחרת – אלי (וָלק) היה בחדר הזה פעמים רבות. הוא נטה בשנים אחרונות לדת, למד עברית ותפילות והתפלל באמת. ולאחר אחת החקירות אחר הצהריים כאשר שהושאר בחדר זה הוא הבין שזהו זמן "מנחה" והחל להתפלל. אמלקוביץ' נכנס בזמן "השמונה עשרה" ורואה את אלי בתנועות האופייניות לתפילה היהודית. אמלקוביץ' אומר לאלי: "לך" וזה לא עונה ולא שם לב אליו, ממשיך להתפלל, רק פונה אליו ונוהר: "מ... מ..." משמע אסור להפסיק את התפילה הזאת. אני מתאר לעצמי את ההפתעה של אמלקוביץ' בראותו את המראה הזה. הרי מאין לו לדעת את כללי התפילה היהודית. אבל זה היה מספיק לשכנע כדי שייסוג ויסגור אחריו את הדלת ויחזור רק כעבור זמן כאשר אלי כבר סיים להתפלל.

עכשיו גם לי יצא לשבת שם חצי שעה עד אשר למטה הפיקוד ניהל התייעצויות. נכנס אמלקוביץ' ודבר ראשון שאני רואה זה נייר בידיו, זאת הזמנה לחקירה חדשה. אני חותם על קבלת ההזמנה וקורא שעלי להתייצב מחר בשעה 9 בבוקר לחקירה. אמלקוביץ' נותן גם אישור יציאה מהבניין של הקג"ב ובאיטיות, בלי להתיק ממני את מבטו, נותן לי עוד הזמנה, עבור יוסי, גם היא למחר לאותה שעה. זה אומר שגם הוא יצטרך להגיע. לא אמרתי מילה והלכתי.

המרחק עד הבית הוא רק עשר דקות הליכה ואין טעם לטלפן. נכנס הביתה ושם לא רק המשפחה אלא גם מספר חברים. כולם מביטים אלי במבטי שאלה אילמת אבל אני ביקשתי קודם כל לקבל כוס תה. נתתי ליוסי את ההזמנה שלו אבל הוא נשאר רגוע. אני מספר על תוכן החקירה וכל הזמן צופה ביוסי, כיצד הוא יגיב. תגובתו, גם של אילנה היא זהה וכפי שציפיתי. כאשר יותר מאוחר הערתי הערה שאולי מחר אשנה את התנהגותי, קיבלתי על הראש.

מה צפוי לי מחר – לא ידוע. אמנם אמלקוביץ' הבטיח עימות עם העצורים, אבל האם יעשה זאת? אני סבור שלא. אמנם בעימות חזיתי אסור לפי החוק לפנות ישירות לנחקר השני אבל אמלקוביץ' יודע שאני בכל זאת אעשה זאת והתוצאה לחקירה שלו לא תהיה חיובית אלא שלילית (כי אין לו שליטה על מה שאספיק לומר לנחקר השני).

כך אכן קרה. לא היה שום עימות ושום מפגש עם אחד העצורים.

למחרת בבוקר הלכנו ביחד ונלקחנו לחדרים שונים. אמלקוביץ' הזהיר אותי מהתחלה: "היום החקירה תתנהל בנוכחות סגן התובע של הרפובליקה". כמובן שהיה מדובר בסגן האחראי על הפיקוח על הקג"ב, צ'יביסוב. האישיות מוכרת מהסיפורים של אחרים. איני משפטן אבל למיטב הבנתי תפקידו הוא פיקוח על קיום נהלים חוקיים בעת ביצוע חקירות, אבל לפי מה ששמעתי קודם לכן מאחרים, הוא היה מתערב בחקירות ולחץ על הנאשמים. בהמשך, במהלך קיום המשפטי בריגה, הוא ניהל את התביעה.

כעבור מספר דקות נכנס צ'יביסוב ומתיישב: "אתה סירבת לתת עדות. מחובתי להזהיר אותך מפני התוצאות. חבר אמלקוביץ', תקרא לרוסינק את הפסקה מהקודקס הפלילי". אמלקוביץ' לוקח את "התלמוד" שלו וקורא: "שישה חודשים עבודות כפייה". את זה אני יודע מראש. מודיע: "לקחתי בחשבון". צ'יביסוב עושה עוד ניסיון להסביר לי שאין הם מתכוונים לשפוט אתי, הם רק צריכים לברר את הנסיבות. לגבי החיפוש – הוא אומר שמטרתו הייתה לגלות פריטים השייכים לתיק. "למשל, היו יכולים להיות בבית חפצים אשר שייכים לתיק, אבל אין זה אומר שאתה עצמך שייך לתיק זה". כנראה צ'יביסוב סבור שהוא ישיג משהו עם האוטוריטה שלו. אבל אני בשקט עונה לו: "בביתך אולי, אבל בביתי לא היה שום דבר אנטי-סובייטי. ולך אין שום זכות לדרוש ממני לקיים את החוק. הרי החוק קיים לא רק להעניש אלא גם להגן על הזכויות של אזרחים. אם אתם מחלקים את החוקים לשתי קטגוריות, אלה עם כל הזכויות ואחרים, למשל אלה שרוצים לצאת לארץ, ללא זכויות, אז איך אתה יכול לדרוש ממני, שהחוק אינו מגן עליו, לשמור על החוקים? אתם, משרד התובע, לא נקטתם שום צעד כאשר את בתי פיטרו למרות האמנה של אונסקו החתומה על-ידי בריה"מ שאוסרת על אפליה בחינוך. לא נקפתם אצבע כדי לשמר את החוק ואילו עכשיו אתה מצפה ממני לכבד את החוק? תחילה תחזירו את בתי ללימודים, תשפטו את האחראים לפיטוריה ואז יהיה לך זכות לדרוש ממני כיבוד החוק. ועד אשר אתם מצפצפים על החוק, אני אעשה אותו דבר".

הסתכלתי איך צ'יביסוב מאדים בהדרגה מזעם והלסת מתחילה לנוע מצד לצד. איך שסיימתי לדבר הוא נבח: "ישראל היא מדינת אויב, קפיטליסטית ותוקפנית ואנחנו לא נכשיר עבורה כוח אדם". ואני מיד הגבתי: "זה קרה בשנת 1964, כאשר לבריה"מ היו יחסים דיפלומטיים תקינים עם ישראל ואם הגשת בקשה להיתר יציאה למשרדי OVIR מהווה עבירה על החוק, צריך לסגור את המשרד הזה".

צ'יביסוב לאמלקוביץ': "תתחיל את החקירה". אמלקוביץ' מקיש במכונת כתיבה את השאלות של אמש ואני עונה על כל אחת כמו אמש. זה לא נמשך זמן רב ואמלקוביץ' צדק אתמול – הוא לא שואל אותי אפילו חלק ממה שידעתי. כנראה הגיעו למסקנה שזה חסר תועלת.

צ'יביסוב קם ואומר: "אני אישית אדאג שתקבל את העונש שמגיע לך" ויצא בלי להיפרד. אמלקוביץ' מכניס אותי לחדרון לפי הריטואל הקבוע אבל חוזר מהר מאוד עם אישור היציאה ואומר: "אנחנו עוד נזמן אותך". זה לא שימח אותי יותר מדי.

אכן זימנו אותי אבל זה היה מאוחר יותר ולשיחות אחרות לגמרי.

אפיזודה:

היה מקרה שעזר לנו להבין שאנחנו על הדרך הנכונה בשימוש בטקטיקה של איסוף חתימות על המכתבים הגלויים.

בתחילת יולי שנת שבעים הגיע אלי מכר וסיפר כך. "הייתי במוסקבה בענייני עבודה. במשרד של השר יש לי מכר ותיק, יהודי מבוגר בשם סמיון. רחוק מענייננו אבל יהודי חם בלב. בזמנו הוא היה Hofjude , יהודי החצר של השר שלו, שהתקדם והפך ליושב ראש וועדה ממלכתית. סמיון בזמנו היה קרוב מאוד לשר, עזר לו בענייניו האישיים, כלומר השר השתמש בראש היהודי של סמיון. ובכן, בשבוע האחרון של יוני, מתקשר השר לשעבר לסמיון לעבודה: "סמיון, מיד בבית קפה "שוקולדניצה". "מה קרה?". "תגיע עכשיו".

אין מה לעשות, סמיון מתייצב בבית הקפה ומוצא את השר לשעבר במצב רוח רע. "סמיון, אנחנו חברים ותיקים ואני מבקש בשם האלוהים וכל הקדושים, רק אם הייתה לך פעם בחלום מחשבה לנסוע לישראל, אל תעשה זאת, אני מתחנן, אם אתה רוצה לסיים את חייך בשקט". סמיון מבוהל, על ישראל הוא לא חלם, אבל חושב מה קרה, האם שוב חוזרת שנת 1953? "תשמע, בכינוס האחרון הזקן (ברז'נייב) אסף את החוג המצומצם של הוועד המרכזי של המפלגה ויום שלם דיבר על הבעיה היהודית. הוא אמר שלא במקרה ניסיון חטיפת המטוס קרה ב-15 ביוני 1970 ומיד הודיעו על כך בעתונות. ב-17 ביוני או טאנט (מזכ"ל או"ם דאז) הגיע למוסקבה והיה נוח להציג את האנשים האלה כפושעים. ברז'נייב אמר כי עובדה שמכתבים גלויים של היהודים מגיעים לחוץ לארץ גורמים לנו דאגה גדולה וצרות בארגונים בינלאומיים. ברז'נייב נתן הוראה חד-משמעית לק.ג.ב להביא לעצירת איסוף החתימות ולברר מי היזמים של האיסוף. בהמשך הזהיר ברז'נייב שכל יהודי שיהיה לו קשר כלשהו לישראל ואם רק יתעניין בישראל, יהיה צורך לפטרו אם יש לו יכולת כלשהי לקבל החלטות".

כל מה שהוא סיפר בהמשך כבר עניין אותי פחות.,אבל העובדה שהמכתבים שלנו "גורמים לדאגה גדולה" שימחה אותי מאוד. נוכחנו לדעת שאנו בדרך הנכונה ואין לעצור אותה.

אז נזכרתי בציטוט של מרקס: "אם האויב משבח אותך, תסתכל מסביב לראות מה עשית לא נכון". בצורה אחרת אפשר לומר שאם האויב שלך מודאג ממה שעשית, משמע עשית משהו נכון.

הנה, גם את המרקסיזם-לניניזם אפשר לנצל במאבק שלנו, וכך עשינו לא פעם. לדוגמה, בחקירה סירבתי לתת עדות. כעבור מספר חודשים סוכן ק.ג.ב. נזף בי על כך ואני עניתי לו שנהגתי כמו שבזמנו נהג לנין: כאשר נחקר על חבריו על-יד אוחרנה (שירות הביטחון של הצאר) הוא ענה: "אני מסרב להעיד כי העדות שלי עלולה להזיק לחברים שלי". הוא לא נזף בי יותר.

מקרה אחר: באמצע פברואר שנת שבעים היינו בייאוש. כל מה שעשינו עד אז, לא הביא תוצאות. בריגה קיבלו בינואר 15-20 היתרים למשפחות שישבו בשקט. זה היה מעין אזהרה – תעשו רעש, לא תקבלו היתר. לא היינו יכולים להסכים לכך. וקרה מקרה שהתפרסם אז מאמר מלא רעל שסיווג את היהודים הרוצים לצאת לישראל כאויבי העם הסובייטי. לא היה ניתן לעבור על סדר היום על המאמר הזה. אבל כיצד לענות? שנה לפני כן, לאחר מסיבת העיתונאים, 39 יהודי מוסקבה הגיבו מיידית במכתב גלוי וזה היה האות. זאת הייתה השיטה ששימשה לנו ככלי נשק. אבל כלי נשק מתיישנים והכלי הזה נראה לנו באותו שלב כלא יעיל.

מישהו סיפר שבווילנה יהודים הלכו לוועד העליון של המפלגה כקבוצה. הידיעה לא הייתה בדוקה ולא היה זמן לבדוק אותה.

האם לנקוט צד זה? האם הוא חוקי? המצב הוא שבכל חדר קבלת קהל של כל מוסד יכול לבוא כל אזרח וחייבים לקבלו והוא יכול גם להשאיר פנייה בכתב. זה נכון לגבי אזרח בודד, ומה עם הקבוצה? מאידך, מכתבים קבוצתיים הם באותו מצב. אין חוק אשר אוסר זאת אבל אין דבר שפקידים סובייטיים פוחדים יותר מאשר מזה. כמובן שאם קבוצת דיירים של אותו בניין מתלוננת על הגג הדולף – זה חצי צרה, אבל למה זה יכול להתגלגל? הרי אסור לאפשר לאזרחים להתארגן. חלילה יכולים מחר לבוא עובדי מפעל כלשהו ולדרוש העלאת השכר! ובכלל, הכוח המאורגן היחידי זאת המפלגה ואף אחד חוץ ממנה אין לו זכות להביא להתארגנות האזרחים. וזאת אקסיומה. ואם קורה דבר זה – יש למצוא את היזמים, להעניש אתם ואז ההמונים ייבהלו. אבל לנו כבר אין ממה לפחד. עברנו את השלב בו ניתן היה להפחיד אותנו.

גם אצלי היה מצב רוח כזה שהייתי מוכן לכל דבר. יומיים לפני כן יוסי קיבל סירוב לבקשתו להיתר יציאה, כלומר הם מימשו את האיום שלהם. "במדינה הפרוגרסיבית" לא נותנים לבעל לצאת לאשתו! או, מחר יום חמישי (19/1/1971), יש קבלת קהל במועצת השרים (הממשלה) הלטבית. קבלת קהל בבוקר, זה לא נוח כי לא כולם יכולים להשתחרר מהעבודה, אבל מהצד השני קבלת הקהל הקרובה בערב תהיה רק ב-24 בפברואר, במשרד הפנים ביום שני. אז אין מה לעשות, נלך בבוקר גם אם יגיעו מעט אנשים, אבל צריך להתחיל. נלך לקבלת הקהל ונדרוש לקבל אותנו כקבוצה, דבר שלא נשמע כזה בשלטון הסובייטי. אבל איפה זה נשמע שאנשים יבקשו היתרי יציאה ללא תוצאה משך חמש, עשר וחמש-עשרה שנים?

במהלך הערב רצו הטלפונים – מחר בשעה 11 בחדר קבלת קהל של מועצת השרים. כשהגעתי לשם כבר התאספו כעשרים איש. מסדרון צר, שולחן וספסלים. על השולחן הניחו את המכתב הקבוצתי, מי שנכנס חותם עליו. החבר'ה כבר הכינו מכתב עם הדרישה לפגוש אישית את היו"ר של מועצת השרים (ראש ממשלת לטביה) בנושא יציאה לישראל.

זה הרי שלב חדש! עד כה אספנו את החתימות אבל בחשאי, ואילו כאן – בגלוי. והרי יש כאן אנשים שלא שייכים לקבוצה: לטבים, רוסים, אולי גם סוכני הקג"ב. ממתינים הרבה, ממתינים שפונים אחרים יכנסו עם הבקשות שלהם. לא צריך להפריע, יש לנו זמן וצריך לשמור על האיפוק. מגיע התור שלנו, בשעה 12:30 כבר התאספו כארבעים איש. שישה אנשים נכנסים לחדר ואני עומד בכניסה וכל הזמן מרגיע את השאר. הרי לא ניתן להיכנס לכולם מחוסר מקום ואיזה שיחה תוכל להתקיים כאשר ארבעים איש ידברו. מקשיב למה שקורה בחדר. משם נשמעים כעבור זמן קצר טונים גבוהים, ויכוחים. כאשר שמעתי שזה עובר לצעקות, הבנתי שאנו עלולים להפסיד. פותח את הדלת ונכנס עוד מספר אנשים כאשר הקולונל שיושב ליד השולחן צועק: "אני בכלל מסרב לדבר איתכם". אני פונה לנוכחים: "חברים, תרשו לי לדבר עם העובד של מועצת השרים, אנא תצאו לחמש דקות". תארי לעצמך, כולם יצאו וסגרו את הדלת. נשארנו דוד זונד ואני. מתיישבים, עכשיו צריך להיות רגועים. "אנחנו לא באנו לעשות סקנדל, באנו לדרוש שנציג מועצת השרים יבוא לדבר אתנו. העניין הוא שכמה שמהר יותר תפתרו את הבעיה של יציאה לישראל, כך יוטב לכם ולאוטוריטה הבינלאומית של בריה"מ". הוא מפסיק אותי: "תרשו לי לדעת עם מי אני מדבר?" כמובן שהוא צריך להודיע מי המעורר אי-שקט. שנינו מוסרים לו את השמות ואת הכתובות. והוא: "מי זה לימד אתכם לכתוב מכתבים קבוצתיים ולבוא לקבלת קהל בהמונים? זה לא מקובל אצלנו!" מה לענות לו? אני פלטתי: "לנין לימד אותנו. הוא תמיד אמר שהכוח הוא בהמונים. היכן שאדם אחד לא יכול להשיג דבר, המונים ישיגו". תארי לעצמך, זה פעל. אילו היה שואל אותי איזה חיבור של לנין ציטטתי, הייתי בבעיה. אכן, לפעמים היה כדאי להפעיל את מרקס ואת לנין.

האמת היא שמה הנחה אתי יותר היה ז'בוטינסקי ולא לנין. תמיד זכרתי את הקטע מספרו "מגילת הגדוד". ז'בוטינסקי מספר שם על כך שזמן רב הוא ניסה להשיג את הסכמת האנגלים להקמת הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. יהודים רבים אמרו לו: "מה אתה יכול לעשות אם הממונים לא רוצים? תדפוק על השולחן?" וז'בוטינסקי מספר על כך: "לדפוק על השולחן זה כמובן לא לעניין. צריך בשקט ובעקשנות לחזור מדי פעם על דרישותינו ויגיע זמן שהממונים ישמחו לעשות כנדרש.

ואכן הגיע זמן כזה. לא יודע אם היו שמחים לעשות או רק העמידו פנים שכך, אבל זה לא חשוב. עובדה היא שהגיע הרגע שהם שמחו להיפטר מאתנו. זה הגיע בחודש מרץ, לאחר שביתת שבת גדולה.

ועוד על ז'בוטינסקי – אני זוכר את הנאום שלו בוורשה בשנת 1938. זכורה לי אזהרתו מהרפתקנות וקריאתו לא לאבד את הקשר למציאות ולאפשרי. זכרתי את מילותיו בסיטואציה הזאת בפברואר-מרץ 1971 בברית המועצות כשהייתי בטוח שיש גבולות המותר וכי יש קו כלשהו שאתו אסור לנו לחצות אחרת נקבל תגובת נגד. אילו היינו נוקטים בצעדים לא מחושבים ולא היינו נזהרים מפרובוקציות, היינו משיגים תוצאה הפוכה. אני לא חושב שבהנהגה הסובייטית הייתה דעה אחת אחידה ומוצקה לגבי השאלה של יציאת יהודי בריה"מ. אנחנו יודעים שהיו תקופות שונות. למשל בריגה בין אפריל ועד 5 ביוני 1967 הייתה תקופה שונה – היו היתרים רבים אבל האנשים יצאו לא עם הדרכון הסובייטי אלא עם "דרכון הכלב" – נייר עם תמונה ותוך אבדן האזרחות הסובייטית. בשמיני ביוני, ביום השלישי למלחמה, הפסיקו את מתן היתרי היציאה ורק בספטמבר 1968 חידשו את האפשרות להגיש בקשה להיתרי יציאה. עד מרץ 1969 יצאו יחסית לא מעט אנשים. ממרץ 1969 שוב סגרו את הדלתות ושנה וחצי היו רק מקרים בודדים של יציאות.

היה ברור שכמו שמקבלים החלטה לאפשר את היציאה, כך מבטלים את ההחלטה. היה ברור שיש בהנהגה אנשים שמעוניינים להיפטר מאתם היהודים שרוצים לעלות ויש מתנגדים לכך. המשימה שלנו הייתה לחזק את אותו חלק שרצה לאפשר את היציאה בלי לתת סיבה או תירוץ לצעדי דיכוי לאותו חלק שרצה לכלוא אתנו. אילו היינו עושים מעשים לא מחושבים, אילו היינו עוברים את הגבול, הכול היה יכול להסתיים אחרת לגמרי.

כמובן שהגבול הזה לא עומד במקום, מה שלא היה אפשרי אתמול יהיה אפשרי מחר. אבל תמיד היה צריך לחוש את הגבול הזה, היה אסור לטעות!

ביום 22 בפברואר, יום שני, התאספנו שוב, חמישים או שישים איש, בחדר קבלת הקהל של משרד הפנים של לטביה. קיבל אותנו לא השר אלא הסגן שלו. יצא לנו להמתין ארוכות עד אשר יצאו כל שאר הפונים. אז כולם נכנסו ביחד לחדרו, הניחו על השולחן מכתב שנחתם במקום והחלו לתקוף אותו. כמובן שיצא מאוד לא מאורגן, כולם דיברו ביחד, הרי איך יכול להיות אחרת אצל היהודים? מי ייתן לאחר לדבר? כל אחד מספר את הסיפור שלו, כמה סירובים הוא קיבל, אחד לא מקבל היתר יציאה לאמו, אחר לאחותו, שלישי לדודה מדרגה שלישית, רביעי לחמותו האהובה וכן הלאה...

סגן השר מנסה לשמור על קור רוח אבל לא תמיד מצליח. אווה, שזה עתה קיבלה סירוב נוסף, תוקפת אותו: "אתה אומר שזה בגלל שיש לי בת כאן? ואיפה הייתם כשכלאתם את בעלי בלי שום סיבה והשארתם את הבת ללא אב? אנשים כמוך הרגו אותו במחנה ומי חשב אז על הבת שלי?". זה לא קל לסגן השר, כנראה זאת הפעם הראשונה שהוא פוגש דבר כזה. כנראה שזה בסדר שכולם מדברים ביחד, זה צריך להשפיע. ש"ההנהגה" תתחיל לחשוב. יוצאים תוך הצגת דרישה שבפעם הבאה יקבל אותנו השר עצמו.

כעבור יומיים, ה-24 בפברואר, יום שייזכר לתמיד. ביום זה יוסי השתתף בקבוצה של 24 איש בשביתת שבת בסובייט העליון במוסקבה, ואילו אותי "ההנהגה" ביקשה: "תרגיע אותם" (הכוונה היא להנהגת הקג"ב, על כך ניתן לקרוא בחלק 2 של תיאור אירועים). ההנהגה כבר הבינה שצריך לעשות הערכה מחדש של המושגים אבל אנו היינו זקוקים לא למילה ולא לכוונות טובות אלא לדבר פשוט – היתרי יציאה.

מתכנסים ודנים כיצד לנהוג ביום ראשון במרץ בעת קבלת הקהל אצל השר. החלטנו שאנו צריכים להיות יותר ממושמעים, אי-אפשר שכולם יתפרצו למשרדו. צריכים להיכנס למשרדו שישה אנשים, כל אחד יציג בקצרה את המקרה שלו ואת המקרים של חבריו אבל אדם אחד לא יכול לדבר בשם כולם, וזאת כדי למנוע אפשרות להתנפל על אחד ולהאשימו בהיותו היוזם והמסית במקרה שהשלטונות יחליטו לעצור מישהו. ואם יחליטו לעצור את כולם – לפחות שישה ביחד ולא נהיה בודדים.

מנסים ארוכות לנחש מה תהיה תגובת השלטונות. בכל זאת זו אבן בוחן. מעריכים שיגיעו 60-70 איש.

טעינו. הגיעו מאה איש. בחדר הקבלה הקטן מחנק. יושבים שם 5 או 6 לא-יהודים אבל השר יודע היטב מה צפוי ולא ממהר. ממתינים בשקט משעה ארבע עד השעה שבע, כאשר השוטר סוגר את הדלתות. אפשר לצאת, אי-אפשר להיכנס יותר. והנה, הפונה האחרון יוצא ונשארים רק היהודים. לקראת זה כבר נעמדו מספר צעירים מהחזקים יותר ליד הדלת, הם יודעים למי לתת לעבור ולמי לא, הם לא יאפשרו לכל הקהל לעבור ביחד. נכנסנו שישה אנשים, סגרנו את הדלת. מוסרים לשר את המכתב הקבוצתי שחתמנו במקום ומתחילים לדבר לפי התור. הוא מפסיק את כל אחד ולא מאפשר לדבר: "זאת קבלת קהל בעניינים אישיים, כל דיון בנושא היתרי היציאה הוא נדון באופן אישי, לא אקבל מכתב קבוצתי ואדבר עם כל אחד רק באופן אישי". כרבע שעה מתווכחים אבל השר עומד על שלו ובסוף מצביע על הדלת. אנחנו נבוכים, כאילו הפסדנו בקרב, זה עניין עקרוני עבור השר ואין זה מפתיע – לתת סירוב לאחד יותר קל מאשר להמון. והנה, השר יוצא ממשרדו בליווי מזכירתו, החליט ללכת הביתה. אבל לא לשם כך הגענו, אם אחד-אחד, אז נכנס אחד-אחד.

קבענו תור והחלה ההמתנה המעייפת. עם כל המבקר הוא מדבר כמה דקות ובצורה שונה. למשל נכנס אביק (אלישיב) ושואל: "תגיד, אני בן אדם או לא?" רצה לומר שיש לו זכויות. והשר עונה לו: "לך מכאן". עם אחרים הוא דיבר ארוכות יותר, אבל התוצאה היא בכל זאת סירוב.

לשר הייתה זאת קבלת הקהל הארוכה בחיים שלו – מהשעה ארבע אחר הצהריים עד השעה אחת וחצי בלילה. אבל לא לנו לרחם עליו.

את הערב הזה אזכור תמיד. בשעה עשר בלילה אילנה באה בריצה: "יוסי קיבל היתר יציאה!" אני כמובן לא ממתין עד הסוף ויוצא – איך וכיצד? אילנה מספרת: "עכשיו התקשר ממוסקבה. המנוול הזה מה הוא אומר: "עשרה אנשים קיבלו היתר יציאה ואני בתוכם. יש לי עשרה ימים לעזוב"."

שמחה גדולה מציפה אותי – יוסי ייסע ומחצית החיים שלי כבר לא עברו לחינם. הולך הביתה ולמרות שאני נופל מהרגליים, אני לא מצליח ללכת לישון – כל עשר דקות מגיעים אנשים מחדר קבלת הקהל ומעדכנים על מהלך העניינים. בשעה אחת בלילה עושים סיכום היום: עקרונית זאת תבוסה עבורנו. השר לא היה מוכן לדבר עם המשלחת ולכל אחד נתן סירוב. תוצאה מעשית לא יצאה מזה אבל אני חושב שבכל זאת הערב הזה ישפיע על ההחלטות הבאות (של ההנהגה הסובייטית). לתבוסה זאת יש גם הצד החיובי. הרי עומדת השאלה מה לעשות בהמשך?

הרעיון של הנסיעה הקבוצתית למוסקבה נדון כבר קודם לכן והדעות היו חלוקות. האם זה יצליח, יביא ניצחון או תבוסה, כמה אנשים נוכל לגייס? הרי לנסוע ביום עבודה רגיל למוסקבה זה לא פשוט. בלי אישור לחופשה זה עלול להסתיים בפיטורים וגם את ההוצאה הכספית לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. גם לא פשוט להשיג כרטיסים והיכן ללון שם?

אבל השר עזר לנו על-ידי סירובו. איש לא היה נוסע ולא הייתה מתקיימת "שביתת הרעב" שעליה עבר רעש בכל העולם אילו בראשון למרץ היה השר נותן ולו לחלק מהפונים היתרי היציאה והיה מבטיח לדון מחדש לאחרים. עכשיו, במצב שנוצר, כולם היו בדעה אחת – יש רק דרך אחת והיא לנסוע לסובייט העליון במוסקבה. החלטנו על העשירי במרץ.

כמובן שעבודה רבה עמדה לפנינו. היה חיוני להשאיר את העניין בסוד. היה צריך לברר מי נוסע, להשיג כרטיסים, לחלק את הנוסעים ברכבת והטסים במטוס וגם נוסעים ברכב ובמסלולים שונים, מי זקוק לעזרה כספית, למי נדרשת הדרכה – כל זה היה לא פשוט. הרי אילו היינו נוסעים בקבוצה אחת, הדבר היה נודע לקג"ב והם היו מורידים אותנו מהרכבת.

והעיקר, שהקג"ב לא יידעו מתי אנו אמורים להתכנס במוסקבה. הרי גם הם לא ישנו. הפיקוד שלהם הבין שמשהו מתבשל והחלו את המשחק שלהם – הבטיחו לרבים שאם הם יישבו בשקט ולא ישתתפו במעשים "לא כשרים" אזי יקבלו היתרי יציאה. ובפני רבים מאתנו ובראש הראשונה בפני עמדה השאלה: "האם להשתתף ב"מסיבת מוסקבה" או לא?". יש לומר שנשמר הכבוד שלנו והמדיניות של הפרד ומשול לא נשאה פרי. כל מי שהובטח לו היתר יציאה במחיר של ישיבה בשקט – הגיע לשביתת שבת במוסקבה.

הייתה לנו כבר תחושה כי השורות של הקג"ב כבר אינן ישרות אבל היינו רחוקים מלהיות בטוחים בהצלחת המבצע.

לא השתתפתי בהכנות למבצע כי יצאתי למוסקבה לפני כן כי רציתי להיות עם יוסי מספר ימים לפני יציאתו, הרי לא היה ברור מתי ניפגש. ויחד עם זאת, אני חושב שלעולם אב לא נפרד כל-כך בשקט מבנו. מה שיהיה איתנו כאן – זה לא חשוב. יוסי יוצא לחופשי, ייפגש עם אשתו ויהיה לו טוב – זה כל מה שצריך.

התארגנות, איסוף מסמכים, אריזת המזוודה והנה אנחנו נוסעים לשרמטייבו (שדה התעופה הבינלאומי של מוסקבה). מן הקבוצה קטנה של היוצאים ויוסי ביניהם באו להיפרד חברים ממוסקבה וגם כמה מריגה. אנשי מוסקבה מוטרדים: מה יהיה היום עם ההפגנה בסובייט העליון? האם יהיו מעצרים? מוזרים הם אנשים אלה – הם הסתכנו יותר מאיתנו, השיגו את שלהם ועכשיו הם מודאגים מאתנו. התחושה היא שהם לא שמחים לעלות לארץ, רוצים להמשיך את המאבק. לא הבנתי אותם אז אבל כעבור זמן הרגשתי את אותה ההרגשה.

בשעה 11:30 מגיע השליח ראשון מהסובייט העליון ומדווח: "שורותינו התרבו. פתאום, ללא תיאום מוקדם, הגיעו בנוסף לריגאים גם קבוצה גדולה מווילנה, יחד עם נשים וילדים ויש גם מספר משפחות מהעיר לבוב ומישהו מטאלין וגם מערים אחרות".

"כמה בסך הכול?"

"לא יודע, לא הספקנו לספור"

שליח נוסף מגיע בשעה 12:00. הרי סיכמנו שכל חצי שעה ועד המראת המטוס יגיעו מהסובייט העליון עם דיווח מעודכן. הרי היוצאים יגיעו בעוד מספר שעות לווינה ושם ישאלו אתם על מהלך האירועים. השליח מדווח שהגישו את הפנייה הראשונה לפודגורני (יו"ר הסובייט העליון) עם הדרישה לקבלם. אם לא יקבלו תגובה – בערב נכריז על שביתת רעב.

להכריז על שביתת רעב – מתי זה קרה בבריה"מ? האמת היא שתחושת הפחד מחלחלת, האם לא הגזמנו? אולי עברנו את הקו האדום? ואולי אני לא צודק ואולי הצעירים עם הראש "החם" צודקים (בכוונתם להחריף את הצעדים)?

השליח הבא מגיע בשעה 12:30 ומספר שהגיעו כתבים זרים. במסדרון מלא אנשים "באזרחי". אחד מהם ניגש לג'קסון, כתב UPI ואמר לו: "ג'קסון, נמאסת עלינו, תסתלק". מספר שבאולם הגדול של קבלת הקהל של הסובייט העליון כבר אין מקום לשבת, ספרו 150 איש.

שעות אחרונות ביחד. יוסי רגוע, ענייני, יבש כמו צנים. נפרד מהחברים, אחרים כבר מתחילים לעבור את המכס, הגיע הזמן. נפרד מאמו, אחר כך ממני – לא צריך לבכות, הכול יהיה טוב. צופים בו עובר את המכס ואחר-כך ממתינים שיופיע במעבר העליון כשדרך הזכוכית ניתן עוד לראות את היוצאים. כשהוא שם אפשר רק לראות אחד את השני, לתקשר רק בסימנים – הוא כבר בצד השני. משתדל לזכור את דמותו, בכל זאת בני, ונראה שיצא לא רע.

חברים מקומיים קוראים לי – צריך לנסוע לסובייט העליון, לראות מה קורה שם. פעם אחרונה מנופף בידיים, אומר לאשתי שתשאר עד הסוף ויוצא.

מגיע לסובייט העליון ובחוץ ממתינים לי כבר מספר חברים צעירים: "כבר הגשנו הודעה על הכרזת שביתת רעב. האנשים נסערים, אף פקיד לא יצא אלינו ולא אמר דבר, אז החלטנו לא להמתין לערב". הפור נפל, אין דרך חזרה, צריך להחזיק מעמד.

נכנס לאולם, מסביב שקט יחסי, חבר'ה קוראים לי ומפנים מקום. מספרים בשקט: "הגשנו פנייה וכולם התיישבו ושותקים. שעה שלמה שותקים! עזרא, אתה מבין מה זה? 150 יהודים יושבים ושותקים, מתי דבר כזה קרה אצל היהודים? משמעת אדירה. בהתחלה מישהו ניסה לעשות רעש, הוציאנו אותו החוצה בעצמנו, מאז השקט נשמר".

סיפרו גם שרבע שעה אחרי הכרזת שביתת הרעב נכנס ג'קסון, ראה את היהודים השותקים ואמר: "אני הולך לשלוח מברק".

בהדרגה התחילו לדבר בלחש, בכל זאת יהודים. אבל איש לא עזב.

השעה 17:00, שעת הקבלה הסתיימה והדלת החיצונית נסגרת. יוצא מנהל משרד קבלת הקהל ומציע לנו לצאת. לא לשם כך באנו, אבל לפחות יש עם מי לדבר. אמרנו לו את מה שסיכמנו מראש, בקצרה. הרי לא המילים הן החשובות, העניין הוא שהרגשנו כי "למעלה" לא זז כלום, עוד לא קיבלו שום החלטה.

הוויכוח התארך ללא תוצאה. מציעים לנו לפנות את המקום ואנו מודיעים שלא נצא. מתעקשים על בחינה מחדש של כל הבקשות להיתר יציאה ובמקרה של סירוב – לתת סיבה אמיתית לסירוב.

מנהל המשרד יוצא ופתאום נהיה חושך באולם, כיבו את האור. רק בחריצים בין הווילונות שבחלונות מגיעות מעט קרני אור לאולם.

מה יהיה? במסדרון יש תאורה, רואים שם תנועה, אנשים באזרחי ומספר שוטרים. המתח גואה. צריך להעסיק את האנשים. ואז מישהו נזכר שהערב הוא ערב פורים. אבל היכן להשיג את מגילת אסתר? ומשום מה אצל מישהו הייתה הגדת פסח ובוריס (טאובין) מתחיל לקרוא ולתרגם לרוסית את הסיפור של יציאת יהודי ממצרים. נעמדו השערות, האם אנו לקראת יציאת היהודים מבריה"מ?

לא נתנו לנו לסיים את קריאת ההגדה. באולם נדלק האור אבל דווקא במסדרון חושך. לא ברור מה קורה אבל ברור שקורה משהו וכי יש שם מלא שוטרים. ואכן, בשעה שמונה בערב נפתחות הדלתות לאולם ונכסים שוטרים רבים ופועלים לפי תרנגולת – מפרידים אותנו לקבוצות ונעמדים לאורך הקירות. מודיעים לנו: "עכשיו יפנה אליכם קומיסר משטרה". קומיסר משטרה זאת דרגה של גנרל. והגנרל נכנס ישר מודיע בצורה מאוד נחרצת ולא משתמעת לשתי פנים: "מספיק, חגגתם, לא נסבול יותר. מי שלא יפנה תוך שתי דקות את האולם, יואשם בהפרת הסדר הציבורי".

שתי דקות זה גם מעט וגם הרבה. לצורך הדיון זה מעט אבל לצורך קבלת החלטה זה מספיק. שומעים את הקולות הקוראים לא לצאת, לאפשר להם להוציא אותנו, שיסחבו אתנו... אני הייתי בדעה אחרת. 15 יום בקלבוש (העונש המקובל עבור הפרת הסדר הציבורי) זה לא נורא, אפשר לסבול. אבל זה עלול להיגרר להתנגדות לשוטרים וזה כבר מספר שנים בכלא. אבל זה לא העיקר – מה השגנו? עד כה – כלום. אם נאפשר להם לגרום לפרובוקציה אז מחר הם יצאו המנצחים. אבל אם נצא היום, מחר אפשר לחזור שוב, ללא אבדות בדרך. מחליפים מספר מילים עם החברים הקרובים, לוקחים את המעילים ואומרים לכולם: "נצא כולנו, מחר בשעה 11 מתכנסים שוב כאן!".

היו מי שקיללו אותנו על כך אבל האירועים של יום מחר הראו שצדקנו.

יצאנו החוצה והלכנו, במסלולים שונים, לסניף הדואר המרכזי. מסביב, בכל הסמטאות, המון שוטרים מתרוצצים כמו עכברים. בחיים לא ראיתי תמונה כזאת, גם הם כנראה לא.

אנחנו הולכים בקבוצות קטנות אבל לא מתפצלים לבודדים. אחד הריגאים, איש בגילי, שואל אותי: תגיד, האם היה אי-פעם בהיסטוריה של בריה"מ דבר שכזה?" הוא צודק, בצורה כזאת, במרכז מוסקבה – מעולם לא היה.

כיצד זה הסתיים זה כבר ידוע. למחרת בשעה 11 ביום ה-11 למרץ הגענו שוב לחדר קבלת הקהל, משלחת שלנו התקבלה לשיחה אבל התשובות היו די דו-משמעיות – שלחו אותנו למשרד הפנים. הלכנו לשם, קיבלו אותנו פקידים שונים, אמנם בעלי דרגות גבוהות, של OVIR, אבל כל זה עדיין לא היה מה שציפינו לו ולמה ששאפנו. בינתיים השוטרים סגרו את הדלתות, אין יוצא ואין בא. כעבור דקה נפתחת דלת צדדית ונכנס שר הפנים שצ'לקוב, בליווי פמליית הגנרלים. הוא דיבר אתנו ארוכות, אבל מה דובר שם – כבר לא חשוב. חשוב שהוא הודיע על החלטתו לשלוח את נציגיו לכל הערים לבחינה מחדש של כל בקשות להיתר יציאה!

באותו רגע הבנתי שהמאמצים שלנו לא היו לשווא וכי הדלת נפתחה. היה עוד חודש קשה, מלא מתח, הייתי אומר מתח על-אנושי, שהרס את הבריאות, אבל...

את יודעת כיצד נכנסים למטוס של אל-על? כיצד המוסיקה מנגנת בשקט את "ארצי, ארצי, מולדת ישראל..." את בכית? אני בכיתי. וכשמתקרבים לקו החוף, את ההרגשה כשרואים את האורות של תל-אביב? ואת הצעדים הראשונים על אדמת ישראל?

הכול מאחורינו, אבל הלב דואב. שם, במחנות של מורדוביה, יושבים חברים שלנו למאבק. יחד נאבקנו למטרה אחת, היינו מוכנים לכול, אז למה הצעירים שכל החיים לפניהם צריכים להיות שם ואני כאן? זה לא נותן לי מנוח ולא ייתן מנוח עד אשר הם לא יגיעו לכאן.

בארץ חברים רבים שהגיעו קודם שואלים אותי: "מה קרה לכם? איך העזתם?"

קשה להם להבין. מי שלא היה שם אתנו לא יוכל להבין. ואין זה פשוט לתת תשובות לשאלות אלה. לי אישית ברור שגורמים שונים חברו לאפשר את הצלחתנו ואם אחד מהם היה חסר בשנת 1971, לא היו מגיעים ארצה 13,000 יהודים, הדלת הייתה נשארת סגורה.

אחד הגורמים החשובים ביותר הוא העובדה שקמנו ביחד, כהמון ולא כבודדים. עזר לנו שהרגשנו את התמיכה של יהדות העולם ובמיוחד יהודי ארה"ב. כנראה שבלי זה לא היה לנו מספיק אומץ, אבל אנחנו ידענו שיש לנו גב ושאנו, יהודי בריה"מ, לא לבדנו. גם אלה שנשארו, שירצו לבוא כעבור שנה או כעבור חמש שנים או כעבור דור, יידעו שהם לא לבד. עם ישראל חי!

ביום 24 בפברואר 1971 בשעה 11:30 התקשרו אלי מהקג"ב ושאלו אם אני יכול להגיע אליהם מיד. ההזמנה הזאת לא באה בהפתעה. לפני הוזמנו כבר פורטנוי (לחוקר טראנפלוב), דוריתה סקורוחוד (גם כן לחוקר טראנפלוב אבל אז בפעם הראשונה החקירה התקיימה במשרד התובע ולא במשרדי הקג"ב) וכן אלי ולק. כמובן שנסעתי מיד. לא הוצאתי מכלל אפשרות שמדובר בחידוש חקירת ארבעת נאשמי משפט ריגה (רות אלכסנדרוביץ', ארקדי שפילברג, מישה שפשלוביץ' ובוריס מפציר), סקרן אתי לראות לאן לוקחים אותי. ליד השומר בכניסה המתין לי איש עם שני תיקים מתחת לבית השחי שלקח אותי למעלית. כאשר המעלית עצרה בקומה חמישית הבנתי שלא מדובר בחזרה על החקירה של חודש נובמבר (אז נחקרתי בקומה השישית) וכי התיקים מטרתם להפחיד אותי.

היו אירועים שקדמו להזמנה זאת לקג"ב:

1. ביום 21/2/1971 שלחנו בדואר מכתב לכנס המפלגה הקומוניסטית של לטביה שנחתם על-ידי טאובין, אלישביץ', מינץ ועל-ידי. הקו המנחה של המכתב הזה היה (כפי שאני מצליח לשחזר מזיכרון כי את ההעתק של המכתב לקחו ממני בתחנת הגבול ברסט ביציאה מבריה"מ) כי לשלטונות בריה"מ יוטב אם הם ייענו בחיוב ובהקדם לדרישה לעלייה כי זה יחזק את המעמד של בריה"מ בחוגים המסוימים במערב שיש להם יחס חיובי לבריה"מ. אנחנו כאזרחים בעתיד של מדינת ישראל מכריזים כדלקמן:

   1. כי אנו לא נפסיק את המאבק על זכות העלייה במסגרת החוקים הסובייטיים למרות צעדי הדיכוי האפשריים,

   2. כי אנו מתנגדים לצעדים לא חוקיים מכל צד,

   3. כי אנו מבינים היטב את החשיבות של הקמת יחסים טובים בין בריה"מ לישראל,

   4. כי אין לנו עמדה אנטי-סובייטית ואין לנו כוונה שתהיה כזאת בעתיד בישראל,

   5. שיש צורך לבטל המערכת המשפילה של "משחקי המזל של OVIR" שנותן היתרים בצורה שרירותית, לכונן סדר שקוף של מתן היתרי יציאה, לאפשר יציאה מיידית לאלה שמגישים את הבקשות מזה מספר שנים, לקבוע מועדים סבירים ליציאת אחרים ולהפסיק רדיפות של המעוניינים לעלות.

2. ביום 20/2/1971 אחותי מרים טלפנה מירושלים בעקבות הסירוב שנתן ה-OVIR של מוסקבה לבני יוסי. אמרתי למרים למסור לְאַלַה, אשתו של יוסי, שלא תחשוב שהסיבה לסירוב היא ההופעות הפומביות שהיא נתנה בארה"ב. סברתי כי התשובה השלילית של ה-OVIR נובעת מהסירוב שלי לשתף פעולה עם הקג"ב בחקירה שהייתה בנובמבר כאשר החוקר איים עלי עוד לפני תחילת החיפוש והחקירה כי הבן שלי לא יראה בקרוב את אשתו אם הוא לא יקבל ממני את ההודאות שהוא דורש. בהמשך אמרתי למרים: "מסרי לְאַלַה שתמשיך את המאבק עד הסוף ושבהופעות שלה תתמקד בדרישה לחופש היציאה מבריה"מ ושלא תתייחס לנושאי המשטר בבריה"מ.

3. ביום 21/2/1971 התקיימה שיחה מהדירה של לובה ולק (אמו של אלי ולק) עם הכתב Gans Knoon באמסטרדם. לקחתי את השפופרת ואמרתי לכתב לרשום את ההודעה שלנו לוועידת בריסל (בנושא יהדות בריה"מ), החתומה על-ידי ולק, פורטנוי, אלישביץ', פייטלסון ואחרים. השמעת ההודעה נעשתה בידיעה שהקג"ב מקשיב לשיחה. הנקודות העיקריות של ההודעה היו כי הדבר היחידי שעומד בינינו לבין השלטונות הוא שאלת העלייה, וכי אנו מבקשים מהוועידה לא לדון בשאלות המשטר והמדיניות של בריה"מ.

4. ביום 19/2/1971 הגענו בהרכב של 35-38 איש לקבלת הקהל של מועצת השרים (הממשלה) ובו במקום חתמנו על מכתב ליושב ראש מועצת השרים של לטביה עם הדרישה לקבל אותנו לשיחה. ביום 22/2/1971 בערב הגענו בהרכב של 45-50 איש לקבלת הקהל של משרד הפנים של לטביה אצל סגן השר רייסנר והשארנו שם מכתב לשר הפנים.

הביקורים הקבוצתיים שלנו היוו תגובה ספונטנית לגל מאמרי עיתונאות סובייטית ולמסיבת עיתונאים של נאמני השלטון נגד וועידת בריסל. יחד עם זאת הבנו שבנוסף לדרישה של חופש העלייה עלינו לסתור את הטענה של התעמולה הסובייטית כי התנועה שלנו היא תנועה אנטי-סובייטית, כלומר מופנית נגד המשטר בבריה"מ. זאת הייתה המטרה של "המזכר" עבור הקג"ב שחובר על-ידי ולק ופורטנוי ונחתם על-ידי פייטלסון, סקורוחוד, אלכסנדרוביץ' ועל-ידי.

בתחילת השיחה הציג את עצמו איש הקג"ב בשם פראדוז איגור אלכסנדרוביץ'. אני מצדי די התאכזבתי כי סברתי שהוא "דג רקק" (הכרתי את השם כי הוא השתתף בחיפוש ובחקירה של גבריאל ולק), אבל החלטתי לדבר כאילו לפני אישיות רמת דרג יותר. לאחר מכן התברר כי פבלובסקי (החוקר האחראי בריגה על הנושא היהודי) שמע את השיחה מהחדר הסמוך.

החוקר: אנחנו ראינו די והותר את החתימות שלך על המכתבים הקבוצתיים. אנו יודעים שאנשים שומעים בקולך ומתייעצים אתך. בימים האחרונים הגיעו אנשים לקבלת קהל במועצת השרים בנושא היתרי יציאה. אנו יודעים שלא היית שם...

אני: סליחה, אבל יש בידך מידע שגוי. לא רק שהייתי, אני יחד עם דוד זנד היינו אלה שדברנו עם מנהל אולם קבלת הקהל ודרשנו פגישה עם יושב ראש מועצת השרים. אנו גם השארנו את הכתובות שלנו ומספרי הטלפון.

החוקר: כיצד זה קרה?

אני: זה פשוט. תחילה נכנסו אנשים אחרים לחדר אבל כאשר שמענו מעבר לדלת את הצעקות, אני, יחד עם אחרים, נכנסנו לחדר וביקשנו מהנוכחים לצאת כדי שאפשר יהיה לדבר בצורה שקטה. הרי לא באנו כדי לעשות סקנדל אלא כדי לדרוש את היציאה. ובנוסף למועצת השרים, היינו גם במשרד הפנים ביום שני...

החוקר: הנה אנו רצינו לדבר אתך כי מחר מתחיל הכנס של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של לטביה ואולי מישהו מתכוון....

אני: סליחה שאני מפסיק אותך. ביום שני שמעתי בחדר קבלת הקהל של משרד הפנים שצעירים אומרים כי צריך ללכת לכנס זה. אמרתי להם שאין טעם להטריד את הכנס הזה משתי סיבות: ראשית, בכנס זה לא ידונו בבעיות שלנו ושנית, אין לנו כוונה להפר את הסדר הציבורי ולהתנגש עם המשטרה. אבל ביום שני שאחריו, ביום 1/3/1971 אנו נגיע לקבלת קהל במשרד הפנים בהרכב כפול מזה שהיה קודם לכן ואם השר לא יקבל אתנו אלא ישלח מישהו במקומו, אנו נראה בצעד זה יריקה בפרצוף שלנו ונסיק מכך מסקנות.

החוקר: מה המסקנה? אתם יודעים שאנו יכולים לנהוג יפה או ללכת רחוק.

אני: אתם הייתם צריכים כבר להבין שהדיכוי לא יעזור לאף אחד ויותר מזה – אנו מוכנים לכך. מה שאנו מוכנים לעשות זה ענייננו ועד כמה רחוק אנו מוכנים ללכת – את זה לא אומר לך. רק אומר לך שהכל יהיה במסגרת החוק ולא נגרר לפרובוקציות. אתם לא תצליחו לברוח מפתרון בעיית היתרי היציאה ואל תחשבו שאם מחר תתנו 30-40 היתרי יציאה מריגה או תאסרו את אותם האנשים, אז לאחר מכן יהיה שקט. כל עוד אתם לא עושים אצלכם סדר, כל עוד יימשך המצב שמשפחה אחת ממתינה 15 שנה והשנייה מקבלת היתר יציאה מיד, כאילו זאת הגרלה – הבעיה הזאת תעמוד מולכם כל הזמן. אם אתם מסרבים לבן אדם בלי סיבה ולאורך השנים – הוא יהיה מוכן לכל דבר. המתח והלחץ הזה הוא באשמתכם. אל תאמינו שאם נתתם אישור יציאה לעשרים משפחות השנה, אז יצא מספיק קיטור מסיר הלחץ. אם לא תתנו עכשיו היתרי יציאה לאלה שממתינים שנים ולאלה שהבאתם אותם לידי יאוש – אתם יכולים לצפות רק לפיצוץ. איש אינו מוכן יותר להמשיך להמתין ומה שנוגע לאיומים שלכם – אתם עושים טעות גדולה מאוד. לא הבנתם שאחרי מלחמת העולם השנייה הפסיכולוגיה של היהודים השתנתה ואילו אתם מתכננים את המדיניות שלכם כאן וגם במזרח התיכון בהתבסס על הפסיכולוגיה היהודית מימי שלום עליכם.

פעם, בתקופת מהפכת אוקטובר, יהודים תמכו בשלטון הסובייטי בצורה המונית. היטלר פלש לבריה"מ עם הסיסמא "הלאה יהודים וקומוניסטים". עכשיו מתכנס בבריסל כנס (בנושא יהודי בריה"מ). מי היה אשם בכך? זה תלי בכם אם זה יהיה הכנס האחרון או הכנס הראשון בלבד. אותנו המצב הזה לא משמח כלל. אנחנו היינו רוצים שבין בריה"מ הגדולה לבין מדינת ישראל יהיו לפחות יחסים נורמליים ואנו יודעים שלישראל זה יהיה רק מועיל.

בסופו של דבר אתם צריכים להבין שלא תוכלו לעצור את השאיפה של היהודים לעלות לישראל ותפסיקו כבר לתאר כל מי שרוצה לצאת לישראל כבוגד במולדתו.

החוקר: איננו יכולים לאפשר תעמולה למען היציאה. רבים רוצים לצאת כי שם יש קפיטליזם.

אני: במה שנוגע לתעמולה ואלי אישית, אתה לא יכול לנקוב במקרה אחד שבו ניהלתי תעמולה למען היציאה, אבל אני יכול להביא עדויות כי שכנעתי אנשים מסוימים שלא לחתום על המכתבים הקיבוציים. התעמולה החזקה ביותר היא של מנהל OVIR כאשר הוא נותן סירוב לבקשת יציאה. לפי האמרה: "הפרי האסור הוא מתוק", האנשים חושבים שאם מסרבים לאפשר לצאת משמע שטוב שם וגם הם צריכים לבקש לצאת לישראל. רבים לא מבינים שאין להם מה לעשות בארץ, שאין להם מקצוע מתאים, או שאין הם צעירים כבר והפנסיות שם קטנות וכן הלאה. וכאלה כנראה חוזרים חזרה. אבל כאשר מתארים בעיתונים כמה רע בישראל ובמאמרים האלה על הגרעין של אמת מעמיסים כל כך הרבה שקר - הרי מאמרים אלה נותנים רק את התוצאה ההפוכה. ובמה שנוגע למשיכה לקפיטליזם – היא קיימת בדמיון שלך בלבד. נכון שבשנים עברו אתם השתדלתם להוציא מכאן את הגנבים והספקולנטים וזאת עשיתם בכוונה. ידעתם ששם לא ניתן להתקיים מספקולציות, שצריך לעבוד שם ואתם הייתם צריכים שם אנשים לא מרוצים.

אתם באים בטענות ליהודים אמריקאים שהם לא באים לישראל – אז תעשו את היציאה לישראל חופשית באותה מידה ואז תראו מי רוצה יתר לנסוע לישראל – יהודי אמריקאי או יהודי סובייטי.

החוקר: אנחנו מבטאים את העלבון שלנו מן הביטויים האנטי סובייטיים ומן הקשר עם הכתבים המערביים וכדומה.

אני: איני יכול להיות אחראי על כל הביטויים ואין צורך להיעלב. אם כבר אז מה עם אלה שבגלל הגשת בקשה להיתר יציאה איבדו מקום לימודים או מקום עבודה? אני לא רואה את עצמי כאנטי סובייטי. אף פעם לא ראיתי טעם לאפשר ביטויים אנטי סובייטיים במכתבים הקיבוציים שלנו, תמיד הייתי הגורם הממתן, אפילו עכשיו, למרות הפגיעות שלכם בילדים שלי אני לא מאבד את העשתונות. לגבי ההצעה לא לפנות עם המכתב לכנס המפלגה אני מוכן לדבר עם מי שצריך ואפילו מוכן ללכת לבניין של הכנס למנוע מאנשים בודדים להגיע לשם.

בשלב זה החוקר החליף את הנושא ועבר לנושא יציאה של בני ושל משפחתי. הוא אמר שאינו מבין מדוע בני יוסף נקט צעד כזה כמו נישואים פיקטיביים.

אני ידעתי כי לכנס המפלגה הלטבית לא היו לנו כוונות להגיע, ובכל זאת באותו ערב אספתי את הפעילים וכולם הסכימו שנהגתי נכון. ללכת לכנס משמע להופיע ברחוב ומשמעות הדבר הייתה מעצרם של המשתתפים.

למחרת בבוקר פאראדוז התקשר אלי כבר בשעה 8:30 לעבודה כדי להזכיר. אמרתי לו שאהיה ליד הבניין של הכנס בשעה 9:30, חצי שעה לפני תחילתו. בשעה 9:30 עברתי את כל הבלוק מסביב, ראיתי 30-40 סוכני חרש באזרחי ולא ראיתי איש מאתנו. הלכתי חזרה ואז ניגש אלי פראדוז ולקח אתי לשיחה לפארק ואחר-כך לבית קפה.

לשאלתו הראשונה "לכמה יהודים צריך לתת אפשרות לצאת?" אני עניתי שלכולם. לשאלתו "כמה צריכים לצאת עכשיו כדי שיהיה שקט?" אני עניתי שיש חמישים משפחות שמוכנות לכול דבר. פאראדוז עבר לנקיטת שמות, נקב בשמות של טאובין, דרוק, בורין, אבל אני אמרתי שאני מסרב לדבר על אנשים פרטניים ועברתי לדבר על קבלת הקהל על-ידי שר הפנים של לטביה ביום 1/3/1971. פאראדוז התעניין מי יהיה בהרכב "המשלחת" שתדבר עם השר בשם כולם. פאראדוז נקב בשמות של טאובין ושל מינץ. לאחר מכן שוב עבר לנושא יציאתו של בני יוסי.

בסוף אותו יום עבודה פאראדוז התקשר שוב והציע להיפגש. הוא אמר ישר: "הוטל עלי להודיע לך כי מי שיקבל אתכם (ביום 1/3/1971) יהיה השר עצמו ולא סגנו. אבל רצוי לא לדבר בשם כולם אלא מספר אנשים שידברו בשם עצמם ובשם חוג מכרים מצומצם".

פאראדוז התקשר אלי שוב ביום 26/2/1971 והגיע בעצמו לסביבת מקום העבודה שלי ואמר כי השר יקבל את כולם ויקדיש לכל אחד 3-5 דקות. הוא לא הזכיר את הרכב המשלחת ואני הבנתי שמשהו השתנה. פאראדוז הביע את כעסו על ההופעה האנטי סובייטית של גרישה פייגין בבריסל וגם לפני-כן ועבר לדבר על אודות הבן שלי. הוא אמר כי רות אלכסנדרוביץ' העידה לגביו והוא נדרש כעד לבית המשפט של נאשמי ריגה. השיחה גלשה לנושא של משפט הארבעה (הנאשמים מריגה) ואני הבעתי את דעתי שאם במשפט של נאשמי ניסיון חטיפת המטוס היה אלמנט של פשע, הרי שעם המשפט של ארבעת הריגאים הקג"ב יביך את עצמו משום שאיש בעולם לא יאמין שפעילות של ארבעה אנשים הוקדשה "להפלה או להחלשה של השלטון הסובייטי". פאראדוז לא הגיב להצעה של גירוש של ארבעתם. בהמשך השיחה עברה לוועידת בריסל ואני הוכחתי שלא היה בה שום דבר אנטי סובייטי.

ביום 2/3/1971 פאראדוז התקשר אלי לעבודה ושאל כיצד עברה הפגישה אצל השר הפנים. סיפרתי לו שהשר סירב לקבל את המשלחת ועשה פגישות אישיות עד אחרי חצות הלילה אבל נתן לכולם אותה תשובה שלילית. פאראדוז ביקש ליידע אותו אם יתארגן עוד ביקור קבוצתי במוסד כלשהו. אמרתי לו שאם אני אשמע – אודיע לו אבל אני אצטרף לביקור כזה.

ביום 3/3/1971 פאראדוז שוב התקשר ושאל אם אני מכיר את יצחק רבינוביץ' והאם מתארגנים היום ללכת למועצת השרים. אמרתי לו שלא ידוע לי כלום.

ביום 4/3/1971 קבוצת יהודים הגיעה שוב למועצת השרים, אבל אני לא השתתפתי וכמובן שלא יידעתי את פאראדוז (ביום 1/3/1971 בני קיבל היתר יציאה במוסקבה ואני התארגנתי לבקר אצלו. מתוך חשש שפאראדוז עלול לעכב את יציאתו של יוסי, נמנעתי מכל מגע אתו).

ביום 10/3/1971, לאחר שנפרדתי מבני, הצטרפתי לשביתת שבת ו"רעב". למחרת, ביום 11/3/1971 בשעה 12:30 נוצרה הסיטואציה הבאה – לאחר שמנהל אולם קבלת הקהל של הסובייט העליון קיבלת משלחת של שישה-שבעה אנשים ובראשם פייטלסון, הם יצאו וסיפרו שהוא הציע ללכת למשרד הפנים של בריה"מ. הדעות בתוך הקבוצה נחלקו. לא היה ברור מי יקבל אותנו שם ומה יגידו לנו. לא סמכנו על מנהל אולם קבלת הקהל. אני הצעתי לפייטלסון שאני אתקשר לפארודוז ואומר לו כי אם הוא יכול להבטיח שמישהו בר סמכא ייתן לנו תשובות ענייניות, אנו נוכל להבטיח שאף אחד מבעלי ה"מזג החם" לא יעשה מעשה חריג. פייטלסון הסכים.

יצאתי מהבניין והתקשרתי לפאראדוז. הוא לא היה במקום אבל מצאתי את טאראנפאסוב דרך התורן ואמרתי לו בטון מרוגש בכוונה: "אתה יודע שאני לא מאלה שנוטים לקיצוניות, אבל אם ההנהגה שלכם לא תנקוט צעדים מידיים ואם במשרד הפנים (של בריה"מ) לא יודיעו לנו בצורה מעשית לגמרי, ללא משפטים מתחמקים, מתי ידונו מחדש בעניינים של כולנו ומהי המגמה של דיון מחדש ברמה הגבוהה ביותר של ההנהגה – אזי אל תבוא בטענות לאף אחד, אבל כל מה שהיה עד אתמול יחוויר לעומת מה שיקרה בהמשך".

טארטנפאסוב התחיל לתחקר אותי לגבי מי נמצא שם אבל אני עניתי לו בצורה חדה שכולם שם וכולנו חתומים על המכתב שנמסר ושלא יבזבז זמן בשאלות על אנשים בודדים משום שאנחנו (כלומר האנשים הרגועים יחסית, שלא רוצים אירועים אנטי סובייטיים) לא נוכל לעמוד מול אנשים חמי מזג עד אין קץ. אמרתי לו שאתמול נדרש מאתנו מאמץ רב למנוע התנגשות עם המשטרה ואילו היום – תראה, הכתבים הזרים מסתובבים סביבנו ... הכול תלוי עכשיו בכם.

סגרתי את הטלפון והתקשרתי הביתה. בתי סיפרה שאלי ולק אמור להגיע בעניין דחוף כלשהו ושאני אתקשר מאוחר יותר. כעבור עשר דקות אלי ולק סיפר לי כי פאראדוז חיפש אותו וכשמצא הציע שאלי ולק יטוס במטוס ראשון למוסקבה להרגיע את הרוחות. ולק ענה לו שכבר מאוחר מדי ואין טעם בנסיעה שלו. אני סיפרתי לאלי על השיחה שלי עם טאראנפאסוב ואמרתי שעכשיו הכול תלוי מי יגיד מה (בצמרת השלטון).

יש לציין כי סיפרתי לכולם אודות הזימון הראשון לפאראדוז, למרות בקשתו שלא לעשות כן, אבל אודות השיחות הבאות סיפרתי רק לחוג מצומצם, בוודאי לאלי ולק ולפייטלסון.

אני חזרתי לריגה בשבת 13/3/1971 וביום שני התקשר אלי פאראדוז והחל לתחקר בטלפון – מי היה שם ממשפחת פייטלסון – הוא או היא? אמרתי לו שהם טועים לגבי פייטלסון כי ברגע המכריע, כאשר יצאתי לדבר עם טאראנפאסוב הוא היה זה שבלם את הצעירים שרצו לנקוט צעדים בלי לחשוב על ההשלכות שלהם. לגבי מי שהיה במוסקבה אני לא אדבר אתך, אמרתי, הרי כולנו חתמנו על המכתב.

פאראדוז התקשר כעבור שעה וביקש להיפגש. בפגישה הוא ביקש לדעת לגבי המשתתפים המסוימים בשביתת שבת במוסקבה. אמרתי לו שאני מסרב להתייחס לאנשים פרטניים וכי לא אהיה מלשין קטן וכי אני מוכן לדון אתו לגבי הבעיות בכללותן ורק בנושאים שבהם האינטרסים שלנו חופפים. פאראדוז חזר לשיחת טלפון שעשיתי אליהם ואני סיפרתי לו שהחלטתי להתקשר כאשר שמעתי שהצעירים מדברים על הצורך "לצאת לכיכר האדומה". כאשר פאראדוז שמע זאת הוא פתח עיניים גדולות והשתנה בו משהו מאוד, כמעט שמעתי אותו מודה לי.

למחרת, 16/3/1971, פאראדוזוב התקשר לעבודה והגיע אלי. הוא החל לשאול מה תהיה ההתנהגות שלי בישראל ודרש רשימת אנשים שלא צועקים כאן וגם בישראל לא ינהגו בצורה אנטי סובייטית וגם של אנשים שכאן "עושים צרות" אבל בישראל יירגעו ולא יגלו התנהגות אנטי סובייטית. אמרתי שאני אחשוב וכי ביום אחד איני יכול להכין רשימה כזאת. אז דרש פאראדוזוב גם רשימה של אנשים שיגלו התנהגות אנטי סובייטית בישראל ולכך סירבתי ואמרתי לו שאין כאלה בין המכרים שלי.

ביום 17/3/1971 החלטתי מיוזמתי להתקשר לפאראדוז ולדבר אתו על העניין שלי. סיפרתי לו כי אשתי ובתי לא נותנות לי מנוח ודורשות שאכתוב ל-OVIR וכי חתני אף הוא מאבד את סבלנותו. הבטחתי לו שהדבר היחידי שבו לא תהיה בינינו פשרה זהו עניין יציאת יהודים לישראל (פאראדוז הסכים שזה כשלעצמו אינו עניין אנטי סובייטי). הבטחתי לו כי בהיותי בישראל לא אצא בהכרזות אנטי סובייטיות אבל סייגתי את עצמי בעניין מדיניות חוץ של בריה"מ במובן שתקוותי כי לא אצטרך לשנות את דעתי על כך שבריה"מ אינה שואפת להשמיד את מדינת ישראל.

אני הצעתי גם דבר מיותר – אמרתי לפאראדוז כי המכתבים שאכתוב מישראל יכילו לא רק דברים חיוביים אלא גם שליליים לגבי הנושא הכלכלי. הרמז היה לתת לאנשים שעלולים להתמסר לפסיכוזה המונית להבין שלא לכולם כדאי לצאת לישראל. אמרתי שאכתוב בצורה אובייקטיבית וכי אני סבור שהשקר הטוב ביותר הוא האמת. שאלתי אתו – מה יותר גרוע לישראל – פלישה מזוינת של צבאות ערב או הגעה בו-זמנית של 100,000 יהודים סובייטיים? פאראדוז ענה כי האפשרות הראשונה אבל אני אמרתי שזאת האפשרות השנייה כי ישראל תוכל לעמוד מבחינה צבאית אבל הגעה של מאה אלף אנשים חסרי כלום תעמיס מעמסה כבדה על המצב הכלכלי הקשה ממילא בישראל. הרי לא ניתן יהיה לתת לכולם דירות ועבודה באופן מידי וכך ייווצר חוסר שביעות רצון וחזרה משם. אמרתי לו כך: "האינטרס שלכם הוא שלא יותר מדי יהודים יגישו בקשות להיתר יציאה לישראל, האינטרס שלי שלא יהיה גל בלתי נשלט של אנשים ובפרט אלה שאין להם מקצוע, זקנים בלי ילדים וכד'. ייתכן והאינטרסים שלנו ושלכם חופפים".

ההצעה שלי מצא חן מאוד בעיני פאראדוז והוא חזר על כך מספר פעמים ואף דיבר על פרסום מכתבים כאלה בעיתון אבל בסופו של דבר הסכמנו שזה לא יקרה משום שהודעתי לו שאם מכתב כזה יתפרסם בעיתון זה יהיה גם מכתבי האחרון.

על השאלה שלי אם יש התנגדות עקרונית ליציאה שלי, פאראדוזוב ענה בשלילה ואז הצעתי לו לדבר עם הממונים עליו ולהחליט לגבינו. אמרתי לו שאם תהיה התנגדות, אזי לפחות שיתנו היתר יציאה לבתי ולחתני. פאראדוז הבטיח לתת תשובה תוך שבועיים.

למחרת הוא התקשר אלי ונתן הוראה להביא ל-OVIR את פנקס המילואים של חתני (עם פטור משירות המילואים). ב-OVIR אמרו לי: "החברים בקג"ב לא יודעים את הנהלים שלנו. אתם צריכים להגיש את כל הבקשה מחדש". מאחר ואצלי כל הניירת הייתה מוכן, עשית זאת והגשתי את הבקשה מחדש.

ביום שני, 22/3/1971, פאראדוז שוב התקשר ושאל מי נסע שוב למוסקבה. עניתי שאיני יודע על כך דבר. פאראדוז הציע להיפגש. נסעתי אליו ופאראדוז הודיע לי כי "חבר ממוסקבה" מעוניין לשוחח אתי ולצורך כך הלכנו לבית המלון שלו, חדר 561. מכך הקשתי שמדובר באותו ז'ניה שהוזכר לפני מספר ימים על-ידי מונאסטירסקי.

פאראדוזוב עשה הכרה בינינו ויבגני איבנוביץ' (את שם המשפחה הוא לא אמר) שאל ישירות: "מה צריך לעשות כדי שיהיה שקט?". על כך עניתי לו שצריך לשבור את המנהגים המאובנים של OVIR וכי הם צריכים לבטל את הדרישות הביורוקרטיות המיותרות וכי הם צריכים לעבוד בצורה יותר זריזה ולהתגבר על הפיגור של השנתיים האחרונות שבהן לא עשו דבר. הפלתי את כל האשמה על שר הפנים של לטביה סֵיַה ועל מנהל ה-OVIR קַאיה – אילולא גסות הרוח של קַאיה ואילולא העקשנות של סֵיַה לא הייתה מתקיימת הנסיעה לסובייט העליון במוסקבה. אם עכשיו ה-OVIR ייתן 20 היתרים ליום ולא 2-3, אז הכל יירגע. אם לא ניתן טכנית לבדוק את כל הבקשות בתוך שבועיים - הודיעו לאנשים שהתיקים שלהם יגיעו לדיון כעבור שבועיים ואז אף אחד לא יחשוב לנסוע שוב למוסקבה. הכול תלוי ב-OVIR. מדוע הם מזמינים את האנשים באמצעות גלויות, מדוע לא ניתן לזרז זאת ולזמן את הפונים בטלפון?

יבגני איבנוביץ' שאל מי אלה שנסעו למוסקבה. אמרתי לו כי אמש, ביום ראשון, יצאו 6 ואולי יותר משפחות למוסקבה (בדרך לישראל) ויהודים רבים באו לתחנת הרכבת להיפרד. האנשים שלהם הבינו זאת לא נכון כאילו הם נוסעים להפגין. אבל לא מן הנמנע שזה יקרה בעתיד אם OVIR לא יתאמץ יותר.

החלטתי לתת לו "רעיון": " אם ב-OVIR, בעת מתן היתר היציאה, יבקשו מאנשים להיפרד מהחברים בדירתם ולא להגיע לתחנת רכבת אלא לקרובים ביותר, אנשים ישמעו לפניה זאת. שיגידו ב-OVIR כי מִנְהַל הרכבות ביקש לא ליצור "פקקים" בתחנות. אגב, הוא קיבל את המלצתי ולמחרת OVIR החל לזמן את האנשים בטלפון וגם מספר פעמים ביקשו שהמלווים לא יגיעו לתחנת הרכבת.

בשיחה אמר יבגני איבנוביץ': "צריך לנסוע דרך ברסט (Brest – תחנת רכבת בגבול בריה"מ)" ואכן כעבור יומיים אסרו על היציאה דרך מוסקבה.

תיאור האופי שנתן לו מונאסטירסקי היה מדויק לגמרי – יבש כמו צנון, סטליניסט, לא מבין כלום בענייני היהודים. הוא עבר לשאלות: "מדוע כל-כך רבים נוסעים (כלומר רוצים לנסוע)? אני מבין כאשר מדובר באיש דתי, מבוגר, אבל כשאנשים בני 20-25 רוצים לנסוע – את זה אני לא יכול להבין. אם מדובר במהנדס – אני מבין שהוא יסתדר, אבל אחרים? את השפה לא יודעים, מכניסים שם בכוח לאולפן אבל זה לא תענוג, הלא כן?"

אני ראיתי שאין זה האדם שניתן להסביר לו משהו, מה גם שהיה ברור לשם מה הוא הגיע (הבהרנו זאת בינינו, עם אלי ולק ואחרים). החלטתי לשנות את הטקטיקה, הרי עכשיו אפשר כבר לדבר על הדעות, אפילו רצוי. אם הקג"ב רוצה להיפטר מ"עושי צרות", צריך לעזור להם. יש לציין כי מכל אלה שאני "חיממתי" אותו לגביהם, רק אלישביץ' עדיין לא הגיע (עקב שירות צבאי שגויס אליו).

בתשובה שלי התייחסתי לכל הסיבות, פרט לציונות – את זה יבגני איבנוביץ' לא היה מסוגל לקבל. אמרתי שאם בשנים הקודמות היו נותנים היתרים, אפילו עם מגבלות, לא היו מגיעים לפיצוץ. גם בעתיד אם לא יהיה סדר, אפילו עם תור כלשהו, מוסדות השלטון יעמדו שוב מול אותה בעיה. הדבר הגרוע ביותר זה סירוב ללא סיבה או ללא סיבה סבירה. אמצעי דיכוי (יבגני איבנוביץ' רמז שאלה נשקלים) לא ישיגו את מטרתם, רק ייתנו חומר לכתבים זרים. שאלתי אותו אם הם היו צריכים "את המקרה של סימאקובה" כי ידעתי שזאת הייתה יוזמה של משרד הפנים ואילו הקג"ב התנגדה ליוזמה זאת. (פאראדוז, מאחורי יבגני איבנוביץ', קרץ לי – כל הכבוד, אמרת נכון).

יבגני איבנוביץ' ביקש להודיע במקרה שתהיה כוונה שוב לנסוע למוסקבה.

ביציאה מבית המלון פגשתי את זסלבסקי. סיפר כי הייתה התנגשות ב-OVIR כאשר דחפו את אחותו (היה להם סירוב לא רק מה-OVIR אלא גם מהוועדה במוסקבה). אני מיד התקשרתי לפאראדוז וביקשתי למסור ליבגני איבנוביץ' שזסלבסקי בוודאי יסע למוסקבה להתלונן על התקיפה מצד עובדי ה-OVIR. זה הסתיים בכך שזסלבסקי קיבל היתר יציאה, זאת דוגמה לפעילות שלנו.

כנראה כי מהפגישה הזאת נבעה ההחלטה לגבי היציאה שלנו כיוון שבאותו ערב התקשר אלי פאראדוז, שאל אם מישהו נסע למוסקבה ולאחר מכן אמר: "בעניין שלך – אנחנו נמליץ". לא נשאר לי אלא להודות.

למחרת, 23/3/1971, התקשר שוב, שאל שוב לגבי הטיסה למוסקבה והבהיר שיתקשרו אלי מה-OVIR. אכן בשעה 17 התקשרו משם וביקשו להגיע ביום 25/3/1971 בבוקר.

ביום 25/3/1971 הגעתי עם הבת שלי ל-OVIR וכאשר ישבנו עם פקיד המשרד, הזמינו אותי לבד לחדר הסמוך. שם ישבו פאראדוז וטאראנפאסוב. כאן המקום להזכיר כי בשבת שלפני כן, 20/3/1971, באנו לביקור חולים אצל יופיס, ובנוסף לגרעין הפעילים הרגיל מישהו הביא לשם גם את מיאסניקוב ואת שעיה אברבוך. שניהם באו עם הצעות ברוח תוקפנית (מיאסניקוב ניסע לשכנע לנסוע שנית למוסקבה ואילו אברבוך הציע לעשות מסיבת עיתונאים וגם הפגנה למען הנאשמים במשפט שעמד להתקיים ואף היו לו נוסחים של מכתבים שונים). השיחה התארכה, אני יצאתי לחדר הסמוך לדבר עם צייטלין אשר במקרה הגיע גם כן לבקר את יופיס. כעבור זמן מה יצא אברבוך, יצאתי אתו למטבח והתחילה בינינו השיחה בנושא משפט ארבעת הנאשמים בריגה. תוך כדי השיחה אמרתי לו כי דיברתי עם פאראדוז אודות רות אלכסנדרוביץ' (אשתו לעתיד) והצעתי לאפשר לה לצאת לישראל יחד עם העדויות שהיא נתנה. כאן הייתי לא זהיר ואמרתי לו כי רות נתנה עדויות לגבי אנשים אחרים שנחקרו בעקבות כך. תגובתו של אברבוך הייתה קשה מאוד, הוא טען שרות העידה רק לגבי פעילויות שלה ולא לגבי האחרים. לאור התגובה הרגשית שלו תיקנתי את עצמי ואמרתי כי הבנתי על העדויות שלה מתוך מעקב אחר מהלך החקירות. כאשר יצאנו לרחוב, אברבוך משך אתי הצידה ודרש ממני למסור לו את הצוואה של חוטפי המטוס לשם פרסום בכתבי עת של תנועת הדיסידנטים ובטענה שכביכול "ביקשו זאת מישראל". אמרתי שראשית, לא יכול לתת לו כי זה לא אצלי, ושנית, גם לו היה אצלי, לא הייתי נותן כי היו כבר מספיק קורבנות לאירוע זה. בנוסף בוודאי שלא הייתי נותן לפרסום אצל דיסידנטים וכי "בקשה מישראל" משמע זה צריך לבוא ממנחם גורדין (ואלי זה לא הגיע). הדבר היחידי היה שהבטחתי לו שהטקסט הזה לא יאבד ככל שזה תלוי בי. הוא היה מאוד לא מרוצה ומאוד נרגש.

באותו ערב הגיעו אלי ולק ופייטלסון וסיפרו שבבית אלכסנדרוביץ' רעש ומהומה: "כל גרעין הפעילים משתף פעולה עם הקג"ב, כולל ולק, והבוגד הראשי הוא רוסינק". למרות השעה המאוחרת, ביקשתי מולק להגיע לבית אלכסנדרוביץ' ולבקש מריבה אלכסנדרוביץ' לצאת לשיחה אתי בחוץ. ולק יצא ואמר שהיא כבר במיטה ולדבריה בכלל אין לה על מה לדבר אתי, כי לא אוכל לומר לה שום דבר טוב. למחרת היא ביקשה להיפגש אתי אבל הפעם אני סירבתי וביקשתי למסור לה שנעשה בירורים בישראל. אני באמת לא הייתי יכול לומר לה שום דבר טוב פרט לעובדה שבנוסף ל"צוואה" של חוטפי המטוס היה מכתב נוסף (כתוב בדיו אדום) שממנו היה ברור שהיא ידעה על השתתפות האנשים מריגה (ולא עשתה דבר למנוע זאת).

אני ידעתי כפי שידעו כולם שבבית של אלכסנדרוביץ' היו מיקרופונים של הקג"ב ולמרות זאת פאראדוז הפתיע אותי באמרו: "רצינו לדבר אתך. אתה יודע שאלכסדרוביץ' (ריבה) עכשיו צועקת שכולם נוסעים על דם בתה (רות) ומאשימה אותך ואת האחרים שכביכול "אף אחד לא רוצה לשבת (בכלא)" וכי "כולם נוסעים ואילו את הבת שלי עזבו" ובמיוחד היא כועסת עליך. לכן אנו רוצים שאתם תצאו לפניהם. גם היא ובנה ייסעו, אבל מאוחר יותר. האם יספיקו לך 15 יום?"

אני כמובן עניתי שיספיקו.

"אנחנו רוצים שאתם תגיעו לישראל לפניה, תאמר שם שלא יקשיבו לה יותר מדי. היא כמובן מיד תעשה מסיבות עיתונאים ותעשה רעש".

אמרתי שהיא אמא ואפשר להבין אותה ושאל מה יהיה עם המשפט ואיזה עונש היא תקבל. טאראנפאסוב ענה: "אתה יודע שכל הנאשמים הודו, אבל אנחנו, כלומר בית המשפט, מניחים שלא יתנו לה עונש מקסימלי. רות כנראה תקבל שלוש שנים".

אמרתי שיש הבדל בין משפט לנינגרד (של חוטפי המטוס עצמם) לבין המשפט הזה (בגין פעילות ציונית). אם העונשים יהיו כמו בלנינגרד, אז הרעש יהיה כמו שהיה בחודש דצמבר ואם השלטונות יסתפקו בעונש, נאמר, של שנה, אז הכל ייראה אחרת. הכל תלוי במשפט, כלומר בכם. אם אתם לא יכולים לבטל את המשפט מטעמי הנראות, לפחות אל תחמירו את המצב עם עונשים קשים. במה שנוגע לאלכסנדרוביץ' הרי שאני לא הייתי בבית זה ולא בקשר אתם אבל אם אתם רוצים לעשות משהו בנוגע לאלכסנדרוביץ', אני צריך את עזרתו של אלי ולק.

טאראנפאסוב שאל: "בובי (צייטלין) יכתוב מכתבים? מדוע הוא לא נוסע?

אני עניתי בצורה די תוקפנית שאני יודע עד כמה הוא מתעניין בבובי צייטלין וכי הוא עושה טעות גדולה כי אצל צייטלין בראש יש דבר אחד – כיצד לעזור לכל אשה בצרה וכאשר יחליט לנסוע הוא יגיש בקשה ואז הוא, כמוני, לא יתייעץ בנושא זה אתכם.

טאראנפאסוב: "אם כך צייטלין אינו מסוכן, אבל בנוגע למכתבים..."

אני החלטתי לסיים, וקמתי לצאת.

מיד לאחר יציאתי מה-OVIR סיפרתי על השיחה לאלי ולק ולפייטלסון. הייתי נסער כי סברתי שאין זה הסוף וכי עוד ינסו לסחוט אותי.

שבוע לאחר מכן עבר בהכנות ליציאה. פאראדוז טלפן אלי מספר פעמים ודיבר כל פעם אודות אותם אנשים שרציתי לסייע להם לצאת אבל פגישות פנים מול פנים לא התקיימו.

ביום 2/4/1971 התקשר אלי פאראדוז וביקש להגיע לבית המלון. מיד לאחר מכן התקשר ולק וסיפר כי גם הוא הוזמן לבית המלון לפגישה שלפני וביקש שנפגש לפני-כן. באותו זמן פייטלסון היה אצלי ונפגשנו עם ולק. הסתבר שהוא דיבר עם ....... אודות המדיניות הסובייטית כלפי היהודים מההיבט ... ועכשיו יבגני איבנוביץ' מעוניין לראות את ולק.

פגשתי את ולק ביציאתו מהמלון כאשר הייתי בדרכי לפגישה עם יבגני איבנוביץ'. הפעם יבגני איבנוביץ' דיבר סחור-סחור, במקום השאלות הברורות שהציג בפעם הקודמת. הוא דיבר בצורה כל-כך מוזרה שהנחתי, אפילו חששתי, שהוא עומד להציג לי הצעה שלא אוכל לקבל ולא תאפשר את יציאתי. לכן ניצלתי את ההזדמנות הראשונה בשיחה ואמרתי כי בעיר יודעים לגבי שיחתנו הראשונה אודות כנס המפלגה הקומוניסטית של לטביה ואילו אודות השיחות הבאות עם פאראדוז יודעים מתי מעט ורק בצורה כללית, כי איני מרגיש את עצמי אשם כלפי איש כי כל מה שעשיתי – עשיתי למען שיפור היחסים בין בריה"מ לישראל, כדי שאפילו בעוד עשר שנים אלה יהיו יחסים בדומה ליחסי בריה"מ – פינלנד. חזרתי על המשפט שאמרתי לפאראדוז בשיחתנו הראשונה: "שוגים אלה בישראל שרוצים לירוק לתוך הבאר של בריה"מ, אבל גם אתם אל תירקו לתוך הבאר היהודית שלנו".

יבגני איבנוביץ' שאל אותי אם יהיו מלווים רבים בתחנת הרכבת בעת יציאתי. עניתי לו שביקשתי מכולם לבוא אלי בשבת הביתה להפרד ולתחנת הרכבת – רק לאנשים הקרובים. רציתי להתחיל שיחה אודות המשפט אבל מתוך התגובה הראשונה שלו הבנתי שעדיף לא לפתוח את הנושא. השתדלתי לצאת כמה שיותר מהר. הוא הציע שאתקשר אליו ביום שני, יום הנסיעה, אבל החלטתי שעדיף לא לעשות זאת.

ביום שני בבוקר התקשר פאראדוז והציע להיפגש בבית קפה. אני הגעתי ראשון, פאראדוז הגיע במצב רוח טוב והודיע לי בצורה מאוד חביבה שהוא מצטער להפרד ממני ואולי אני יכול לומר לו עם מי כדאי לו להיפגש כדי להמשיך שיחות באותה הרמה. הייתי מוכן לשאלה הזאת, אנחנו כבר דנו בנושא זה, אז אמרתי לו שאיני יודע מי זה שיכול להיות מסוגל לנהל שיחות כאלה עם איש קג"ב. פאראדוז אמר שהוא מצטער מאוד אבל כנראה שהוא ציפה לתשובה זאת ולא התעקש.

(שבוע לפני-כן דיברתי עם הדוקטור אהרון פינוס, סיפרתי לו בערך הכול על השיחות ושאלתי אם הוא מוכן לנצל את ההזדמנות הזאת כמקפצה. כעבור מספר ימים הוא ענה בשלילה).

על השאלה שלי לגבי המשך היציאות של יהודים פאראדוז אמר שזה יימשך, אולי בקצב מתון יותר, וכי אלה שיגישו מחדש את הבקשות יצטרכו להמתין הרבה, אולי עד סוף השנה, "אבל את הדלת לא יסגרו" אמר.

לשאלתי אודות אלי ולק ענה: "ניתן את ולק לעזרתך" וכי זה יקרה בעוד מספר שבועות. על שאלתי כיצד יתפתחו האירועים במזרח התיכון ומה דעתו על סאדאת, הוא ענה בצורה מתחמקת. ניתן היה להבין מתשובתו שישתדלו להימנע מהמלחמה וכי סאדאת אינו נאצר.

על שאלתי אודות חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ענה גם בצורה לא ברורה אבל השתמע שזה אפשרי ויקרה יותר מהר ממה שזה נראה.

- - -

את המזכר הזה כתבתי חודשיים לאחר האירועים והשיחות שהתקיימו בפועל. ייתכן ויש פרטים שנשכחו, הרי לא ניתן לשחזר שיחות בנות שעתיים. לא תיארתי כאן שיחות שקיימתי אודות יציאתו של בני, יציאתי שלי ויציאתם של כעשרה אנשים מריגה שלדעתי תרמתי להן בשיחותיי עם פאראדוז ועם יבגני איבנוביץ' וזאת משום שאיני רואה חשיבות בפרטים אלה.

תפיסתו של פאראדוז של השפעתי בחוגי יהודים בריגה הייתה מוגזמת כיוון שאני הייתי אחד מני רבים, אבל לא ניסיתי לסתור את תפיסתו, היה עדיף לנהל את השיחות האלה ואין זה משנה כיצד "מרוויחים" את היציאה.

לעולם לא שכחתי שלפניי אויב ערמומי ומסוכן, אבל אם מצאנו את השפה המשותפת, למשל ביחס לכנס של המפלגה הקומוניסטית של לטביה, זה קרה משום שסברתי באמת כי אל לנו לחצות את הגבול ולנקוט צעדים שעליהם השלטון הסובייטי לא יסלח לנו לעולם, כגון הפגנת רחוב. גם עכשיו אני מאמין כי פעילויות בלתי-אחראיות של בודדים עם הפרות הסדר הציבורי והתנגשות עם המשטרה יכולות רק להזיק לעניין שלנו בבריה"מ. כמו-כן הכרזות לא אחראיות ומיותרות של יהודים סובייטיים לשעבר בעיתונות הישראלית והמערבית יכולות רק להזיק לעלייה, תמיד חשבתי כך.

עמדתי על קברו של ז'בוטינסקי ומלמלתי את התפילה "שהחיינו", לכאורה, תפילה לא מתאימה, כי ראיתי את הטרגדיה הגדולה בכך שאיש דגול זה לא חי לראות את הקמת המדינה, אבל התפילה הייתה ביטוי לתחושות האישיות של: הרי אני כל הצלחתי היתה להגיע לרגע בו אני יכול לעמוד בהר הרצל בדקת דומיה כאזרח חופשי במדינה חופשית.

הציפו אותי הזיכרונות. נזכרתי ברגע בו הודיעו על מות ראש בית"ר, ובהתכנסות, למחרת, בדירת אחד החברים, של כעשרה אנשים אמינים מתוך התנועה שנסגרה בהוראת השלטון הסובייטי. כשהדלקנו נר, עמדנו דקת דומייה ואז שרנו את השיר של ז'בוטינסקי "מדן ועד באר שבע". נזכרתי עוד בהופעתו של איש מרשים זה בשנת 1938 בוורשה, כשהתקבל בתשואות רמות על-ידי ההמון בכנס האחרון של תנועת בית"ר שלפני המלחמה. נזכרתי בהספד שנשא לבן-יוסף (מעולי הגרדום), הזכרתי כיצד ניהל ישיבות עבודה. נזכרתי שראש בית"ר הודה כי העדר התכנית החברתית מהווה חולשה של התנועה וקראה לפיתוח התכנית הזאת בהקדם, בהתבסס על עקרונות הצדק של התנ"ך. נזכרתי כיצד השתיק את הצירים שהחלו בצורה גלויה לדבר על "התיירות", כלומר על עלייה ב' (בגלל הידיעה על נוכחות סוכנים בריטיים). נזכרתי כיצד הוא דיבר בתקיפות נגד מילים ריקות מתוכן ודמגוגיה של צירים מסוימים, נזכרתי בביטוי שלו: "למי שהדרך הקשה שלנו אינה מתאימה, יש לו רק הבחירה בין המזרח (כלומר הקומוניזם) לבין נהר הוויסלה". זכרתי כיצד הוא, שהאויבים שלו קראו לו "פשיסט", "דיקטטור", קיבל את הביקורת של זלמן לוונברג, כיצד החל את נאום הסיום הבלתי-נשכח שלו בשעה חמש בבוקר דווקא מהביקורת הזאת. הוא סיים במשפט: "אלוהים, לניצחון בחרתנו". אם היה קורא באותו רגע לנוכחים לבוא באש ובמים, היו כולם באים כאיש אחד. אבל הוא לא קרא להרפתקאות, הוא אמר במילים אחרות את מה שאמר כבר בשנת 1906: "האמונה שלי אומרת שיבוא יום והעם שלי יהיה עם גדול ועצמאי ומעל פלשתינה תעמוד קשת בוהקת מזיעת בניה. המלאכה שלי היא מלאכת בנאים. כאשר ברקים חותכים את החושך המוחלט של הגלות, מצווה אני על ליבי לא לפעום ולעיניים לא לראות. אני לוקח עוד לבנה ומניח אותה על הלבנה הקודמת וזאת התשובה היחידה שלי לשאגת ההרס".

עבורנו, התלמידים של האיש הדגול הזה, "עוד לבנה" הייתה תוכנית הפעולה בתנאים של המחתרת הסובייטית. היה מעט מאוד שהיה בכוחנו לעשות והיינו מעטים. את העיקר עשתה ישראל מעצם קיומה, מלחמת שחרור, הצלחת הכלכלה שלה, במפעל אדיר של קליטת עלייה, במלחמת ששת הימים. הלבנים שיכולנו להניח בתקופה שהעם היהודי ברוסיה נאכל על-ידי ההתבוללות היה בראש ובראשונה חינוך הילדים שלנו מגיל צעיר כנגד השפעת הסביבה ובית הספר ובעד הנאמנות לעמנו. תחילה את הילדים שלנו, ואחר-כך ילדים אחרים. לילדים שלנו היו החברים שלהם וזאת הייתה תגובת שרשרת איטית אך בלתי-ניתנת לעצירה אשר הביאה, כעבור שני עשורים, להתפוצצות התודעה הלאומית לפחות בחלק, גם אם לא החלק הגדול, של הנוער היהודי.

לבנים שהיה ביכולתנו להניח היו המאמרים של ז'בוטינסקי ששכפלנו והפצנו. צריך היה לראות את התגובה של הצעירים מהאינטליגנציה היהודית שלאחר קריאת המאמר "לא מאמין" שאלו אותי: "מי זה ז'בוטינסקי? איך הוא יכול היה בשנת 1910 לדעת שהסוציאליזם לא יביא ליהודי רוסיה לא שיוויון זכויות ולא שחרור לאומי? מי הוא היה – נביא?"

רק לאחר הנחת הלבנה הזאת, על היסודות שהניחה ישראל עצמה, היה באפשרותנו ברוסיה לחשוב על הלבנה הבאה – על המאבק הגלוי לזכות עלייה. וגם כאן, כל חתימה על המכתב הגלוי, כל מכתב אישי לאו טאנט (מזכ"ל האו"ם) או לגולדה מאיר – כל אחד מהם היה עוד לבנה לבניין המצב בו יהודים סובייטיים העזו לעשות משהו שהיה חסר תקדים בשלטון הסובייטי – לדרוש את זכותם לצאת לישראל בצורה גלויה, ללא חשש לדיכוי ובעיקר בצורה מאורגנת ומלוכדת.

כך ממשיך זאב ז'בוטינסקי, 31 שנה לאחר מותו, להניח לבנים בבניין מדינת ישראל.